“גדלתי בארצות הברית. אני זוכר שבכיתה א’ או ב’ קיבלנו עץ הביתה. עץ, ומדליה על זה שאנחנו דואגים לעץ ברמה האישית, הולכים לגדל אותו. אני זוכר שזו הייתה ממש אובססיה כזו שלי, ממש אהבתי את העץ הזה ודאגתי לו. אפילו שנים אחרי שעזבנו את הבית ואת ארצות הברית, כשחזרנו לביקור, התעקשתי עם ההורים שלי שחייבים לחזור לעץ, לבדוק מה שלומו והאם הוא מסתדר.”

מכירים את זה שיש לזוגות “שיר שלהם”? מאז פתיחת המגזין לפני שנה וחצי מלווה את העשייה שלי שיר אחד, שהפך להמנון שלי, השיר Imagine של הביטלס.

לכבוד ט”ו בשבט הבא עלינו לטובה ראיינתי את אביב בייליס לרנר, מייסד עמותת “ונטעת”. אביב הוא דוגמה נפלאה להשפעה של חוויות הילדות שלנו והמסרים שליוו אותנו בילדות על מי שאנחנו גדלים להיות. אביב הוא גם דוגמה חיה לאדם חולם, אחד מיני רבים שמסתובבים סביבנו, שרץ אחרי החלום, מכשולי הדרך הם רק נקודות מטושטשות ברקע.

You may say I’m a dreamer,
but I’m not the only one.

סיפור החורבן

גדלתי באזורים שבהם הטבע היה מאוד חי, עשיר ובועט, עצים ענקיים, נחלים. אני זוכר שהיינו תופסים גחליליות בצנצנות, מסתכלים איך הן זוהרות, איזה נס, נפלאות הבריאה ממש! חוויות פליאה ובמקביל הרבה מאוד חרדה קיומית.

בכיתה א’ התחילו לדבר איתנו על החור באוזון, משהו מלחיץ, שאין לך מה לעשות איתו. כל מיני דברים גלובליים מוגזמים כאלה שגם אנשים מבוגרים לא באמת יכולים לתפוס אותם, אז בטח שילדים. גדלתי במשך הרבה שנים על סיפור החורבן, על הסוף של האנושות, על הסכנות, על החור באוזון, על החיות שנכחדות. פיתחתי המון אמפטיה לדבר הזה.

לחצו כאן כדי לקרוא על חינוך סביבתי בעידן משבר האקלים.

הסיפור הזה ליווה אותי לתוך התיכון. למדתי אקולוגיה ואיפשהו בשנת השרות שעשיתי בנוער העובד והלומד גיליתי כמה דברים במקביל. גיליתי את עולם הפרמקלצ’ר ונפתחה בפניי הזירה הסביבתית הבינלאומית דרך ההרצאות של טד. עד לאותו רגע נחשפתי לתכנים המפחידים, אבל שם גם מצאתי קהילה של אנשים שעוסקים בסביבה בארץ. בגיל 19 הגעתי לפסטיבל אקטיביזם ביערות. הפסטיבל היה מלא באנשים שאכפת להם ושעוסקים ביוזמות מכל מיני סוגים, חוקרים חופשיים כאלה. זה הדליק אותי, כי אני ממש כזה, חוקר חופשי, 1000 קמ”ש קדימה בתחומים שמעניינים אותי, חוקר בספרים ובאינטרנט. תוך כמה שנים פשוט העזתי לגשת לאנשים האלה, לחפש את השותפות ולעבוד איתם.

מחורבן לבניין

בגיל 24 שברתי הגה מחקרית וטסתי לתמרה בפורטוגל. זו קהילה אקולוגית בינלאומית מטורפת. הייתי שם שבועיים. אחר כך הלכתי ללמוד גידול יערות מאכל בקדרון ומשם עברתי לגור בחווה אקולוגית בשם “אדממה” בדרום. ניהלתי אותה קרוב לשנה יחד עם כמה חברים. זו הייתה תקופה שבה הנחתי בצד את הידע וחוויתי חוויה בלתי אמצעית של הטבע, של המיסטיקה שבו. אני יושב, חוקר משהו, חושב לעצמי כל מיני מחשבות ופתאום שלוש זיקיות יוצאות מאיזה שיח והולכות לקראתי. אני יוצא בערב ורואה את כל האדמה מלאה נקודות זוהרות (זחליליות), מין קסם שכזה. חוויתי המון דברים כאלה בחווה, למדתי המון מהתקופה הזו.

בהמשך עבדתי “ברשת הירוקה” ועשיתי פרויקט של רפורמה אקולוגית ב-70 גנים בו-זמנית בבאר יעקב. מלא גינות ירק, קירות ירוקים, פינות ישיבה ירוקות וכל מיני ערכות משחקים. במסגרת העבודה עברנו סדנת חלומות אינדיאניים. שאלו “מה החלום שלך, מה אתה רוצה לעשות בעולם?” ואז נחתה עליי התשובה.

אני צריך לייער יבשות.

ונטעת

רצו לי המון רעיונות, אז פתחתי דף פייסבוק בשם “אקוטופיה”. במחאות של גרטה, חשבתי לעצמי “מה, שוב לצעוד? שוב הפגנות? בא לי לעשות משהו”. אז כתבתי פוסט שעל כל שיתוף של הפוסט אנחנו ניטע עץ. הפוסט קיבל 4,000 שיתופים תוך כמה ימים.

רוצים להשפיע על מקבלי ההחלטות ועל המדיניות הסביבתית במדינה? לחצו כאן כדי לקרוא על האפשרויות השונות בהתאם לפניות ולכישורים שלכם.

אז צרפתי חברים והקמנו מטה שעזר להצליב מידע, עזר למפיקים למצוא נוטעים, עצים, אדמות, מדריכים, אומנים… תוך כמה שבועות נוצרו יותר מ-30 אירועים וניטעו מעל אלף עצים בארץ. זה התפוצץ.

הרעיונות והמיזמים שעשיתי בחיי, לפעמים יש לי את הרעיון ואז נוחתת לי המילה, ולפעמים יש לי את המילה ואז מגיע הרעיון. הסתובבתי עם המילה “ונטעת” תקופה ארוכה לפני שבא הרעיון וזה הסתדר בול.

זה נשמע ממך כאילו זה ממש קל. אני מעלה היום פוסט בפיסבוק וזהו, הצלתי את העולם. היו בכל זאת קשיים בדרך?

הרבה קשיים. כל הזמן.

בכל השנה הראשונה לא היה מעורב שקל, המון עבודה בלי תגמול. זה קשה מאוד. לרתום אנשים שיאמינו בזה ויעבדו איתי בחינם, כשהדבר הזה לא ברור וכל הזמן צריך לברר מה הוא ומה באנו לעשות בכלל, ואיך לעשות את זה, איך מייערים? זה הרבה לרוץ קדימה, להתבלבל, לשאול שאלות.

אתה מבטיח שתיטע עצים לפי שיתופים ואז פתאום אתה צריך לוודא שאיכשהו ניטעים 4,000 עצים.

יש גם הרבה אתגרים אנושיים של עבודה משותפת, של שחיקה ושל תיעדוף. די מהר הפכנו לארגון שנוגע באלפי אנשים. היום אנחנו כבר 14 עובדים במשרה מלאה, שזה מטורף, תוך שנתיים, אבל היו תקופות של 2-3 אנשים שמנסים לתפעל מלא דברים בו-זמנית.

מלכתחילה, החזון גדול מאוד והאתגר הוא להיות כל הזמן גם בהווה, לעשות דברים קטנים ומשמעותיים, וגם להיות בפרספקטיבה קדימה וחזון שהוא חבל ארץ, או יבשת, או גלובוס. זה אתגר להחזיק בדברים האלה בו-זמנית.

כשהחזון הוא כל כך גלובלי, ברור שהדרך לשם תיארך עשורים. לכן כל הדרך צריך לספור הישגים קטנים ולחוות אותם. ממש להתרגש מכל טלפון שמקבלים, מכל שיחה שאנחנו עושים, מכל עץ שניטע.

הפרויקטים של “ונטעת”

פרויקט הדגל שלנו הוא הקמת גינות מרפאות במוסדות שיקום פסיכיאטריים, גריאטריים, מקלטי נשים, פנימיות. הקמנו כבר קרוב לחמישים גינות כאלה בשנה וחצי האחרונות. אנחנו עושים את זה בעיקר עם חברות הייטק, ארגונים ומוסדות שהופכים את הקמת הגינה יחד עם דיירי המוסד ליום גיבוש לעובדים שלהם. זאת חוויה מהממת. אני צופה שהפרויקט יגדל ויתפתח בשנים הקרובות.

פרויקט נוסף שלנו נקרא “אזרחי עיר-יער”. זה בעצם מודל התרומות בהוראת קבע של העמותה. יש היום מעל 1000 איש שהם אזרחי עיר-יער. בכל חודש הם מקבלים מעטפה עם זרעים הבייתה ומגזין וירטואלי סופר-מושקע שמסביר מה לעשות עם הזרעים, איך להפוך את הבית לירוק ועוד מגוון של מידע מרחיב אופקים. את הזרעים את שותלת ומגדלת על הגג, במרפסת, לעצמך, לקרובים ולסביבה. ככה אנחנו הופכים את כל השכונה לירוקה, זו אסטרטגיה מטורפת להפוך את העיר ליער, ממש מבפנים. בחודש שעבר זו הייתה חוטמית, עכשיו תורמוס, חודש הבא כובע הנזיר, עוד כמה חודשים תהיה מורינגה. פרחים, שיחים, עצים… דמייני מה זה, בחודש אחד 3,000 עצי מורינגה נובטים על גגות ישראל.

חוץ מזה, אנחנו פעילים גם במדיה ומספקים תוכן בדף הפייסבוק אקוטופיה, בוובינרים, ניוזלטרים ועוד. למשל, סלון עיר-יער; פעם בחודשיים אני מארח מישהו להרצאה בזום. מתחילים מהרצאות קצרות של שנינו ואז שיחה ביננו ושיחה פתוחה עם הקהל. סלון עיר-יער הקודם היה עם ד”ר דני נווה, האנתרופולוג. הבא יהיה עם סטיבן ריץ.

מה הויז’ן?

בגדול, הרבה מהחקר שלנו בעולם השיקום מוביל אותי להבנה ששיקום סביבתי, הרבה ממנו, עובר דרך גישור בין תרבויות ובין קהילות. היכולת לגשר בין קהילות או בתוך תרבויות עוברת דרך האדמה. כשהאדמה הרוסה, כשהמים מזוהמים, כשהקרקע נסחפת זה בא יחד עם הרבה פצעים תרבותיים. אחד הדברים שאנחנו מוצאים את עצמנו עושים, זה מתבוננים על הציוויליזציה הכנענית, על החברה הישראלית, הפלסטינית, על העדות והמגזרים השונים ובוחנים איפה ריפוי האדמה יכול לעזור לגשרים האלה לצמוח, להחלים. איך חבל הארץ הזה הופך להיות היער הכנעני שהוא היה ויותר מזה. היה פה יער ענק, הוא נמצא בתרדמת אחרי שכרתו וגזמו אותו, אבל המבנה הגאולוגי, המקומות שבהם המים נאגרים ומעיינות יכולים לבקוע, המקומות שבהם עצים ירצו לנבוט – כל זה נשאר ויש לנו תפקיד להחיות את זה ולהחיות את התרבות סביב זה.

מה המסר שלך למי שאכפת להם מהסביבה, רוצים לתרום ולהרגיש חלק, אבל לא בקטע של אקטיביזם, טבעונות, חיי אפס פסולת וחיבוק עצים 😉?

קודם כל, אני מזמין אותם לעקוב אחרי אקוטופיה, קהילה של 20,000 איש שמתרגשים ביחד ממה שכן מצליח. בנוסף, לעשות מנוי זרעים איתנו. זה קטן, זה חמוד ורואים את התוצאות מיד. שמים את הזרעים בכמה עציצים במרפסת ויש ירוק בעיר, יש ירוק בעיניים. זה מיידי, יפה וגם טעים.

ברמה העקרונית, תראו מה מדליק אתכם, מה בא לכם בטוב ולהתחיל משם. מה בא לי לעשות? בא לי להתעסק בתזונה שלי? בגינה שלי? בפסולת? בא לי ללמוד? בא לי לכתוב?… לכל אחד מהדברים האלו יש הרבה משמעות ואף אחד לא עושה הכל, אז טייק איט איזי. אני יודע שדיברו איתנו הרבה על סוף העולם, אבל אני מהצד של “תחילת העולם”.

אם עד עכשיו אתם נהנים מהפוסט, כאן תוכלו לקרוא איך מחזקים את מגוון צמחי הבר הישראלים מהמרפסת להשלמת התמונה.

הייתי חייבת לסכם את המסרים מהריאיון הזה כי הוא היה פשוט blow minding

אבל שנייה לפני, המסרים מהריאיון יכולים להישמע כמסרים ליזמים ואקטיביסטים. אני בוחרת לקחת אותם דווקא ברמת האדם הפרטי, בתור מי שרוצה לחיות חיים מודעים ומתחשבים יותר בסביבה בחלקת האלוהים הקטנה שלי. אני משאירה לכם לבחור את דרך וגודל היישום.

• החינוך והמסרים שאנחנו מקבלים מהסביבה בגילאים צעירים משמעותיים מאוד למי שנהיה כמבוגרים.
• חלומות וחולמנות אינם שמורים לילדים בלבד. יותר מזה, בואו נחבק את החולמנות ונחלום יותר על דברים שאנחנו רוצים לעצמנו, על העולם שאנחנו רוצים ליצור.
• אחד המפתחות החשובים לעולם טוב יותר הוא עשייה. עזבו חישובים, עזבו ספקות, השוואות ואנשים שאומרים לכם מה נכון או לא נכון. לא משנה באיזה סדר גודל, פשוט תעשו, הדרך למטרה תתבהר תוך כדי.
• אתם לא לבד. כל שצריך זה פשוט להסתכל סביב ולמצוא את האנשים שמאמינים בדרך שלכם ולהקיף את עצמכם בהם.
• שום דרך נטולה מכשולים, עם רצון ונחישות אפשר להתגבר על כולם.
• כשהיעד גדול ורחוק (וגם כשלא), אל לנו לשכוח לחגוג את ההישגים וההצלחות הקטנות שבדרך.
• טייק איט איזי. היעד רחוק, הדרך ארוכה, אז בואו נהנה ממנה! 😊

נהניתם מהריאיון? רוצים עוד? בואו נשמור על קשר! הירשמו לניוזלטר (בכפתור הצהוב בתפריט הראשי או בתחתית העמוד) וניפגש פעם בחודש בתיבת המייל שלכם עם כל מה שחדש במגזין.

שלכם,
אלכסנדרה