האביב התחיל השבוע באופן רשמי ואיתו פריחות מרהיבות בכל שטח טבעי קטנטן ככל שיהיה אליו תפנו. מסתבר שעם הפריחה הגיע גם מנהג קטיף הפרחים וכנראה שרק אני הופתעתי.

לא הרבה פוסטים שלי הם תוצאה של החלטה ספונטנית שמגיעה “מהבטן” ומהשטח, אבל זה לגמרי אחד מהם.

זה התחיל מסטורי של סופיה (שבאופן אירוני, גם ציירה וצילמה את פרחי הבר היפיפיים לפוסט הזה על פרחי בר בישראל). סופיה שיתפה בסטורי שיחה שלה עם מישהי שפירסמה זר פרחים שקטפה בטבע. הזדעזעתי נורא, כי מסיבה כלשהי חשבתי שהמנהג הזה כבר חלף מן העולם.

יומיים לאחר מכן, אולי בעקבות הסמיכות והישארות הנושא בתודעה שלי, הבחנתי בסטורי שהעלתה דמות שאני מעריכה מאוד, גם במקרה הזה, של זר פרחי בר שקטפה בשדה הסמוך לביתה.

כמובן שהגבתי, בניסיון להיות הכי לא שיפוטית ומטיפה, ניסיון שכשל והתגובה מהצד השני לא הייתה אוהדת במיוחד.

אבל זה לא העניין.

חלק מהשיחה (בעילום שם, כמובן) שיתפתי בסטורי שלי, מה שעורר דיון מעניין מאוד, וגם מאוד מפתיע ולא צפוי בשבילי.

האירועים האלו גרמו לי לשקוע במחשבות לעוד ימים ארוכים על הדברים שנראים לחלקנו מובנים מאליהם, ולחלקנו בכלל לא.

שאלות שעלו מעוקבות וגם מאותה דמות מוערכת, שמודעת מאוד לנושא שמירת הסביבה ונוקטת צעדים למען מטרה זו הן:

לא כל צמחי הבר מוגדרים כמוגנים ובסכנת הכחדה, אז מדוע להימנע מקטיף וליקוט של צמחים שאינם מוגדרים ככאלה?

השדה מלא בעשרות, אם לא מאות, פרחים מאותו המין, הוא יכול להתמודד עם פרח אחד או שניים שקטפתי.

אם אני אדם שדואג לסביבה, מפריד פסולת, עושה קומפוסט, חוסך במים, לא משתמש בכלים חד פעמיים ועוד, האם כל הפעולות הללו לא מכפרות ומאזנות פעולה אחת שאינה מתחשבת בסביבה?

האם עלינו לחיות חיים של איסורים והגבלות? היכן עובר הגבול בין הצרכים שלנו, גם אלה שקשורים להנאה, לבין מה שנכון ומוסרי לעשות?

השאלות והמחשבות התבשלו להן במוחי עד שהבשילו לכדי הבנה שאנסה להעביר אותה פה. אני מקווה מאוד שאצליח לשכנע, אבל גם אם לא, אשמח שתקשו עליי ותטילו ספק במידה אם עדיין נשאר כזה אצלכם בסיום הקריאה. בתנאי שאתם משתפים אותי, כן?!

בטבע 5=1+1

מתוך 2288 מיני צמחי הבר שגדלים בישראל, 434 נחשבים צמחים בסכנת הכחדה. מדובר בפחות מ-20%, נשמע מעט מאוד, לכאורה.
הגורמים העיקריים להיכחדות של צמחים (וגם בעלי חיים) הם בנייה ופיתוח על חשבון שטחים טבעיים, קיטוע בתי גידול (תוצר של הסיבה הקודמת), מינים פולשים, קטיף, זיהום קרקעות ועוד ועוד.

כפי שוודאי שמתם לב, קטיף הוא לא הסיבה היחידה ובטח לא העיקרית להיכחדות צמחים.

מה שלא ברור מהנתונים היבשים הללו, זה שבטבע בפרט ובמדע בכלל, 5=1+1. כלומר, שסך הפעולות/האירועים הקטנים בעלי המשמעות הנמוכה כשלעצמם, גדול משמעותית ומועצם.

מהמקום בו אנו נמצאים, נדמה לנו שהשדה מלא במאות פרחים והפרחים הבודדים שקטפנו הם חסרי משמעות. אבל חשוב לזכור, שגם אותם פרחים מוגנים היו מופיעים פעם במאות ואלפים בשדות. הדבר השתנה כשבנינו עוד ועוד שכונות, סללנו עוד ועוד כבישים, זיהמנו את הקרקעות וקטפנו זרים לשבת כל שבוע.

אוכלוסיית ישראל והעולם גדלה בקצב מסחרר וכל פרח שנקטף, הופך למשמעותי יותר. משמעותי באופן יחסי בעקבות הלחץ שאוכלוסיית בני האדם מייצרת על הכוכב, גודל שעבר כבר מזמן את כושר הנשיאה של הכוכב עליו אנו חיים ומאיים לכלות את המשאבים של הכוכב בעתיד הלא רחוק.

פיתוח בנייה הוא צורך קיומי ופעולה בלתי נמנעת לחיינו, אבל האם קטיף גם הוא צורך קיומי?

לכן הייתי שואלת את עצמי טרם קטיף הפרחים “האם אני רוצה שגם הילדים שלי יזכו להנות משדה של מאות פרחים, או לחשוש לדרוך על פרח כי אלה הפרטים הבודדים שנשארו ממנו?”.

המשמעות הנסתרת של ערכי טבע

באחד הפוסטים הראשונים בבלוג כתבתי על צדפים. כמה רבים הם בחופים מסוימים, כמה רבים מהם היו גם בחופים אחרים לפני 20 שנה ואינם עוד. בפוסט על הצדפים סיפרתי על משמעותו הנסתרת של צדף שזרוק “ללא שימוש” במעגל החיים הימי.
הפרח שנקטף היום, הוא הפרח, או אולי 10, או 20 הפרחים, שיכלו לגדול ולפרוח בשנה הבאה. הוא גם בית ומקור מזון לבעלי חיים רבים, שחלקם גם נמצא בסכנת הכחדה בדיוק מאותן הסיבות – הרס בתי גידול, פיתוח ובנייה, זיהום…

חזרה למקורות כצעד סביבתי?

בשנים האחרונות נכנס לאופנה נושא הליקוט. גם בנושא זה יש לי תובנות שגיבשתי אחרי קצת שיטוט באינטרנט ומחשבות.

במידה מסוימת ליקוט נותן תחושה מוסרית טובה יותר, כי לא מדובר בסיפוק צורך של הנאה בלבד, אלא בסיפוק צורך “קיומי” של תזונה וריפוי.

התובנה אליה הגעתי היא שהצרכים הללו היו קיומיים כשחיינו כציידים-לקטים נודדים בקבוצות קטנות. באותה תקופה רוב שטח הכוכב לא היה מיושב. הסיבה להתפתחות החקלאות והתעשייה, על צדדיה החיוביים והשליליים, היא חוסר היכולת של הטבע לספק את צרכי אוכלוסיית בני האדם ההולכת וגדלה. אם היום 9 מיליארד בני האדם שחיים על הכוכב היו חוזרים לאורח חיים של צייד וליקוט, היינו מכלים ומשמידים את כל הקיים על פני הכוכב במהירות, כמו נחיל ארבה שפושט על שדה.

אם נדמיין לרגע את נחיל הארבה הזה, האם עדיין נרגיש כמי ששומרים על הסביבה על ידי חזרה למנהגי קדם של האנושות?

כפרה על חטא על ידי מצוות

באשר לכפרה על חטא על ידי מצוות, זה קונספט שעובד, לצערי, רק בדתות השונות. בחיים האמיתיים, עבירות של “אדם למקום (או לטבע)” אינן נסלחות ואינן מכופרות על ידי מעשים טובים. בדיוק כפי שגניבה לא מכופרת על ידי נהיגה על פי חוק.

איפה בדיוק נכנס הקטע של “ליהנות מכל מה שיש לעולם להציע…”?

השאלה הקשה ביותר שהייתי צריכה להתמודד איתה היא שאלת האיסורים והמותרות. בתור מי שחרטה על דגלה (ועל העסק המתפתח שלה) את השילוב בין הנאה ושמירה על הסביבה, היה לי קשה מאוד לענות לעצמי על השאלה.

בחרתי לענות על ידי החלוקה של פעולות שאינן מיטיבות עם הסביבה לפעולות שהן מכורח הנסיבות והאילוצים ופעולות שהן מכורח “קפריזות” או גחמות רגעיות. הגבול בין השתיים הוא אפור מאוד ותלוי בעייני המתבונן. יש שיגידו שכל אורח חיים שחורג ממינימליזם מלא הוא גחמה, ויש שיגידו שכל פעולה היא הכרח של הנסיבות. החלוקה היא מאוד אינדיבידואלית.

בעיניי, קיימות פעולות שדורשות מאיתנו מאמץ מיוחד שחורג מההרגלים היום-יומיים שלנו. למשל, נסיעה מיוחדת לשוק איכרים בכדי לקנות מוצרים הישר מהיצרן (עוד על צדק סביבתי וחברתי כאן), או התקנה ותחזוקת מתקן קומפוסט בייתי, או צמצום הטיסות לחופשות בחו”ל והעדפת הליכה ברגל/נסיעה בתחבורה ציבורית לעבודה במקום ברכב. אלה פעולות שדורשות מרבים מאיתנו לעשות שינויים משמעותיים באורח החיים. פעמים רבות הן גובות מחיר אישי למען הסביבה, במושגים של כסף, זמן ועוד.

להבדיל, קטיף והרס של ערכי טבע (בדומה להשלכת פסולת לא בתוך פח המיועד לכך) הם פעולות אקטיביות ויזומות של הרס למען ההנאה בלבד.

בתור מי שמקדשת את ההנאה בחיים, אני מפצירה בכם לגשת למשתלה או לחנות הפרחים הקרובה ולקנות לכם זר פרחים יפיפה שישמח את עיניכם ולבבכם למשך אותם מספר ימים, ואולי אפילו מספר שבועות (בטיפול נכון) בלי לפגוע בסביבה.

ספרו לי מה דעתכם. האם אתם מסכימים או חולקים עליי?

ואל תשכחו להירשם לניוזלטר לקבלת מייל חודשי עם כל מה שחדש במגזין. ההרשמה בכפתור הצהוב בתפריט הראשי או בתחתית העמוד.

שלכם,
אלכסנדרה