בסוף השבוע האחרון חזרנו, רן ואני, מחופשה בת חמישה ימים ברומא, בירת איטליה. הפעם הראשונה שלי ברומא הייתה לפני עשר שנים, הפעם הראשונה שיצאתי מגבולות המדינה. כבר בביקור הראשון התאהבתי עד כלות בעיר שמבחינתי ייצגה את כל מה שטוב: היסטוריה, אדריכלות, אומנות, קולינריה (בדגש על בצקים וגבינות – המרכיבים המועדפים עליי), שפה מוזיקלית ואנשים חמים. אף עיר אירופאית שביקרתי בה לאחר מכן (וביקרתי בלא מעט מאז) לא השתוותה מבחינתי לרומא.

אתוודה ואומר שחששתי לקראת הביקור הפעם – האם עדיין אוהב אותה באותה מידה? אולי מדובר בהתלהבות של ביקור ראשון בחו”ל? האם השתנתה בעשור האחרון?

את סיכום הביקור ברומא, מנקודת מבט חווייתית-אישית ומנקודת מבט אקולוגית אשאיר לעוקבים ולמנויים לניוזלטר (מוזמנים לעקוב באינסטגרם ולהירשם לניוזלטר כאן).

אבל אתן לכם רמז: לא התאכזבתי בכלל!

אז למה אני מספרת לכם את כל זה? כי כשגילינו שיש מוזיאון (אפילו שניים!) ברומא שמוקדש ללאונרדו דה וינצ’י – רן, שמעדיף באופן מובהק בילוי בטבע על פני שיטוט בסמטאות וביקור במוזיאונים – אמר שחייבים לבקר בו! (ואם משהו בחופשה העירונית שישבתי לתכנן לנו עורר ככה את התלהבותו ברור שהוא יכנס ללו”ז).

למעשה, מדובר בתערוכה שמציגה שחזורים מעולים, חלקם אינטראקטיביים, של עבודותיו של דה-וינצ’י ומוצגת במרתף כנסיית מריה דל פופולו בפיאצה דל פופולו. כדי לקבל את מלוא הערך שהתערוכה מציעה – אני ממליצה בחום לקחת את מדריך האאודיו (בתוספת תשלום). אנחנו בילינו שם יותר משעתיים!

אז בואו נדבר על מי שלשמו התכנסנו כאן היום ואיך הוא בכלל קשור למגזין –

לאונרדו דה-וינצ’י, נעים להכיר

לאונרדו דה וינצ’י שהתפרסם בעיקר בזכות שני הציורים שלו: ה’מונה ליזה’ ו’הסעודה האחרונה’, היה הרבה יותר מצייר מוכשר. לא בכדי נכתבו עליו ובהשראתו ספרים (היי “צופן דה וינצ’י”/דן בראון) והופקו סרטים וסדרות טלוויזיה.

למעשה, את רוב עבודותיו דה וינצ’י מעולם לא סיים והערך הגדול ביותר שהשאיר אחריו נמצא דווקא בתוך המחברות בהן שירבט וכתב (בכתב מראה, אגב) אלפי עמודים של תובנותיו.

לאונרדו דה וינצ’י עסק באומנות, במדע, בהנדסה ובארכיטקטורה. הוא חקר אנטומיה, בוטניקה, גאולוגיה, הידרולוגיה ותחומי מדע נוספים באופן שהקדים את זמנו. הוא ניתח במהלך חייו 30 גופות בני אדם ועוד גופות בעלי חיים רבות בתקופה שהדבר נאסר על ידי הכנסייה והיה הראשון שגילה את אופן פעולתו של מחזור הדם.

הביומימיק הראשון

בעוד שלאונרדו לא נחשב לאדם מלומד כי לא למד מעולם לטינית ופילוסופיה במוסדות הלימודים המוכרים אז – הוא היה כנראה האדם המלומד ביותר באותה תקופה מתוקף היותו סקרן חסר תקנה שהצמא שלו לידע על העולם שסביבו לא ידעה מנוח.

הוא הסתכל במבט בוחן על כל מה שנמצא סביבו, חקר אותו לעומק והיה כנראה הביומימיק המובהק הראשון. על ביומימיקרי, שימוש בטבע כמקור השראה לחדשנות ופתרון בעיות, תוכלו לקרוא בראיון עם עדנה לאופר וגם בכתבה על עכבישים ובכתבה על פטריות כמקור השראה.

הערכתו של לאונרדו דה וינצ’י כלפי הטבע הונעה מתוך האמונה שהוא טומן בחובו סודות ומסתורין שמחכים להתגלות והוא הקדיש את חייו לחקר וגילוי נפלאות הטבע. הפליאה שלו מהטבע הביאה אותו ליצור יצירות שמוערכות עד היום, חלקן היוו השראה לטכנולוגיות שנמצאות בשימוש בחיינו – המטוס, המסוק, חליפת הצלילה, מכונות תעשייתיות שונות ועוד.

לאונרדו האמין שהראייה היא החוש החשוב ביותר של האנושות ושעל מנת לחיות את החיים במלואם יש “לדעת כיצד להתבונן” (“saper vedere”). הוא ראה באומנות ובמדע תחומים משלימים וחשב שרעיונות שהתגבשו בתחום אחד יכולים וצריכים להפרות את השני. הוא טען שאין דבר שהאנושות תיצור ויוכל אי פעם להתחרות באלגנטיות, היופי, הכלכלה או הפונקציונליות של כל אחת מההמצאות של אמא טבע.

יחס הזהב של הטבע

יחס הזהב (או חיתוך הזהב) הוא קבוע מתמטי המעסיק את המדע והאמנות כבר מאות שנים. זהו מספר אי רציונלי המסומן באות היוונית פי (Φ): 1.6180339887 , והוא מייצג מידות וגדלים רבים בטבע (מזרעים וענפי עצים ועד לקונכיות, גלקסיות ספירליות ומולקולות DNA). החל מתקופת יוון הקלאסית, הוא גם משמש באמנות ובאדריכלות. (מתוך ויקיפדיה)

יחס הזהב קשור קשר הדוק ל”רצף פיבונאצ’י” של המתמטיקאי ליאונרדו פיבונאצ’י, שראשיתו בסביבות שנת 1200 – ואשר הפך לאחת הנוסחאות המתמטיות המפורסמות ביותר, כאשר כל מספר ברצף הוא סכום שני המספרים שלפניו . הרצף כונה “הקוד הסודי של הטבע” והוא שולט גם במידותיהם של אייקונים רבים של אדריכלות כמו הפירמידה הגדולה בגיזה והפרתנון באתונה.

יחס הזהב שימש אמנים רבים מתקופת הרנסנס להשגת איזון ויופי, ודה וינצ’י יישם אותו על הפרופורציות ב”סעודה האחרונה” שלו וביצירות רבות נוספות.

לסיכום,

מה אנחנו יכולים ללמוד מלאונרדו דה-וינצ’י?

1. להיות צמאים לידע ולא להפסיק ללמוד לעולם. ידע הוא כוח בעיקר בכך שהוא פותח בפנינו דלתות ואפשרויות בחירה של הדרך שבה נרצה לחיות את חיינו.

2. מולטידיסיפלינריות. להיות סקרנים, אנשי העולם הגדול, לא לצמצם את עצמנו לתחום ידע, עיסוק או מקצוע אחד. אחד היתרונות המובהקים של מולטידיסיפלינריות בחיי האישיים הוא היכולת להשתלב בכל שיחה ולתרום לה. וואוו כמה שזה מקל על מפגשים עם אנשים חדשים. אז בפעם הבאה שאתם לא יודעים או בטוחים לגבי משהו – just google it!

3. פתרון בעיות יצירתי. ככל שאני קוראת, מאזינה ולומדת יותר על יצירתיות ומקורותיה אני מבינה שיצירתיות היא לא יצירה יש-מאין, אלא היכולת לחבר פיסות מידע מדיסציפלינות שונות ולרקוח בעזרתן משהו חדש. לא תוכלו לעשות זאת בלי שני הסעיפים הקודמים 😉.

4. תשומת לב לפרטים. אין משפט מדויק יותר מהמשפט “אלוהים נמצא בפרטים הקטנים”. פעמים רבות המבט הראשון הוא זה שמושך את תשומת הלב שלנו, אבל הפליאה האמיתית, התחכום, ההשראה – מתחבאים בפרטים הקטנים שמתגלים בהתבוננות ממושכת יותר.

5. הערכה כלפי הטבע והעולם מסביב. היא הבסיס לכל והתוצאה של הסעיפים הקודמים. כי אם להרים לרגע את הראש מטרדות היומיום אי אפשר שלא להתמלא בהערכה וגם לקבל פרופורציות על חיינו.

אהבתם את הכתבה? בואו נישאר בקשר! הירשמו לניוזלטר (בתחתית העמוד או בכפתור בתפריט הראשי) וניפגש פעם בחודש בתיבת המייל שלכם עם כל מה שחדש במגזין.

שלכם,
אלכסנדרה

לצורך כתבה זו עשיתי שימוש במידע מהתערוכה ברומא ומהמקורות הבאים:
https://www.history.com/topics/renaissance/leonardo-da-vinci
https://www.britannica.com/biography/Leonardo-da-Vinci/Anatomical-studies-and-drawings
https://magazine.primetals.com/2020/01/01/leonardo-da-vinci-pioneer-of-biomimicry/