כל כך הרבה מיתוסים מסתובבים בנוגע למיחזור ואיכות הסביבה. למשל, שמוצרים חד-פעמיים אקולוגיים, או מתכלים, כלומר כאלה שעשויים מחומר אורגני כמו תירס, עלי דקל או במבוק, הם ידידותיים לסביבה. אז זהו שלא.

אל תרגישו רע עם עצמכם שנפלתם בפח, אני בפח הזה יחד איתכם.

בראיון מרתק עם איתי יקר, מנהל תחום המיחזור וסגן מנהלת מחלקת החינוך הסביבתי באגף לאיכות הסביבה בעיריית נתניה, מתנפצים מיתוסים ונשפך אור על כל תהליך המיחזור.

אבל רגע לפני –

איתי יקר (37, נשוי, גר בעמק חפר) עובד בעיריית נתניה כבר שנתיים וחצי בתפקיד.

תפקידו של איתי הוא פיתוח וקידום תחום המיחזור והפחתת הצריכה וצמצום השימוש בפלסטיק בחופי העיר נתניה.

בפועל, זה כולל פעילויות חינוך לתלמידי ותנועות הנוער בעיר ופעילויות הסברה לתושבים, כגון תחרות הבניין הממחזר, הסברה בנושא הפרדה נכונה של פסולת, קידום חקיקת עזר עירונית תחום הסביבה ועוד.

חשוב לתת את הקרדיט לשותפים של איתי לעבודה ברשות, כגון אגף התברואה ואגף הדוברות. בנוסף אליהם, פועלת בנתניה קבוצת מתנדבים מדהימה בשם “נתנ-ים”, שמבצעת ימי הסברה וניקיון בחופים שהאגף מוביל, יחד עם החברה הגנה הטבע.

איך מגיעים לתחום?

מגיל קטן הייתי מחובר מאוד לטבע, תמיד הייתי ילד של בחוץ. עם השנים האהבה לטבע הלכה והתחזקה. עד היום אני אוהב לשחק בחוץ, הים זו חצר המשחקים היפה ביותר שיש, במיוחד כשיש גלים. 😊

למדתי לתואר ראשון בניהול ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה. לאחר מכן התעסקתי בניהול ובמכירות, אהבתי את זה, הייתי טוב במה שעשיתי, אבל היה חסר לי משהו עם ערך מוסף. בשנים האחרונות, מצבם העגום של הטבע והסביבה, חוסר האכפתיות והזוהמה בכל מקום תסכלו אותי (ועדיין מתסכלים). לכן החלטתי שזה מה שאני רוצה לעסוק בו ולהפוך את העולם למקום קצת יותר מקיים, קצת יותר נקי וטוב.

חיפשתי תעסוקה בתחום הסביבה, מקום בו אוכל להשפיע. קדם לעיריית נתניה עבדתי כמנהל צוותי הסברה להפרדת פסולת, חיפשתי מקום בו אוכל להשפיע יותר.

התפקיד עצמו הוא תפקיד חדש, תקן חדש באגף איכות הסביבה בעיר, תקן שנפתח בעקבות דרישה של המשרד להגנת הסביבה – לחזק את היחידות הסביבתיות ברשויות המקומיות. אני מייצר הרבה פרויקטים חדשים תחת המטרייה שלי ואני אוהב את זה. אני אמנם ממונה על תחום המיחזור, אך משתדל להנחיל את כלל ערכי הקיימות ככל שביכולתי.

פסולת

מדינת ישראל נמצאת בין המקומות הראשונים בייצור פסולת בעולם. זה נובע, לדעתי, משילוב של התרבות הישראלית, תרבות הצריכה שאימצנו, זמינות ועלות המוצרים אונליין ועוד. אנחנו עם שאוהב לחיות ולקנות, לבזבז, לטוס… ליהנות. זה בסדר וזה נפלא, אבל אנחנו גם צריכים ללמוד לצמצם ולטפל בפסולת שלנו, הזבל לא נעלם בפח.

אחוז הפסולת שמוטמנת בישראל הוא 80%, זה אומר שרק 20% מהפסולת מטופלת. אדם מייצר בממוצע כ-2 קילו ביום של פסולת. מדובר בכ-6 מיליארד טון פסולת שמוטמנת בשנה בארץ, ואלו מספרים שנכונים לתקופה הנוכחית, שבה כבר קיים תהליך הפרדת הפסולת והמיחזור בשנים האחרונות.

פלסטיק

פלסטיק הוא תוצר של נפט גולמי. ככל שהפלסטיק עובר יותר תהליכי מיחזור, כך האיכות שלו יורדת. עקב מחירי הנפט המשתנים, לעיתים ליצרנים לא משתלם לקנות פלסטיק ממוחזר שאיכותו ירודה ומחירו דומה לשל פלסטיק שיוצר ישירות מנפט גולמי.

לצורך ההשוואה – זכוכית אומנם לא קלה למיחזור, אך היא שומרת על האיכות שלה. כנ”ל אלומיניום.

הרבה אנשים יגידו שפלסטיק הוא אסון. פלסטיק יכול להיות דבר מדהים. בלי פלסטיק, לא היה ניתן לייצר הרבה מהחומרים והמוצרים שאנחנו משתמשים בהם, כמו מתג האור, ידית המקרר, הפלאפונים שלנו ועוד. כמו כל דבר, פלסטיק יכול להיות דבר נהדר בשימוש הנכון, או הרסני בשימוש לא נכון.

אחת הבעיות הכי גדולות של פלסטיק היא שהוא לא מתכלה, הוא לא נעלם, הוא מתפורר פשוט לחלקים קטנים שנקראים ‘מיקרופלסטיק’ ונשאר בטבע.

מיקרופלסטיק מועבר דרך מכונת הכביסה (בגדים סינטטיים = פלסטיק), שקית שמתפרקת בים, פליטות של מפעלים… יש עדויות למיקרופלסטיק בהרי האלפים ובמדבריות בסהרה. זו מכה גדולה מאוד שהעולם לא יודע להתמודד איתה.

העולם צריך להתרכז בלהפסיק לייצר עוד, כי מה שקיים כמעט לא ניתן לטיפול בגלל הכמות וגודל החלקיקים הקטנטן שכמעט בלתי ניתן לנקות.

יש מפעלים שמשתמשים בפלסטיק כמקור אנרגיה. לא לכל מפעל הפלסטיק מתאים, אבל יש מפעל מלט בנשר ש-40% מהאנרגיה שהמפעל צורך, מקורה בפלסטיק. לתהליך הזה קוראים ‘השבת אנרגיה’. הוא עדיין מזהם, ובכל זאת עדיף על הטמנה, כיוון שהפליטות מסוננות ברובן. דרך אגב, זו גם דוגמה נהדרת לכלכלה מעגלית – פסולת של אחד משמשת חומר גלם/אנרגיה לאחר.

דוגמה למוצרי פלסטיק ממוחזרים, אלה סלסלות הפירות והפטריות, לרוב זוהי צורת המיחזור האחרונה של הפלסטיק. פלסטיק שלא ניתן למחזר אותו יותר, הולך להטמנה ומעט ממנו להשבה.

מהפלסטיק האיכותי יותר מייצרים ריהוט רחוב (ספסלים ופחים), חיפוי לגני שעשועים, כיסוי לכבלי חשמל.

מיחזור

יש היררכיה בטיפול בפסולת שלנו. השלב הראשון הוא למנוע פסולת. צמצום צריכה ורכישה של מוצרים שהם קודם כל ברי-קיימא שלא פוגעים במשאבים טבעיים ומוצרים שמחזיקים שנים. פעם היו מייצרים מוצרים עמידים, מכונת כביסה הייתה מחזיקה 20 שנה והיום מחליפים אותה כל כמה שנים כי ככה מייצרים את המוצרים. כחלק מתרבות הצריכה מוכרים לנו “פתרונות” של “זול, זמין וחדשני”. זה נכון בחלקו, אבל צריך גם להבין את הפגיעה הסביבתית הנגרמת מכך.

צריכים מוטיבציה לשמור על הסביבה? הנה 5 דברים שיעשו את העבודה.

הדבר השני הוא לעשות שימוש חוזר. זאת אומרת לקחת מוצר שסיים את תפקודו בתור X ולמצוא לו שימוש Y. על מנת למנוע את הזריקה לאשפה של המוצר, נמצא לו שימוש חלופי.

מיחזור הוא האפשרות השלישית בסדר העדיפויות.

מיחזור הוא תהליך שבו הופכים חומר או מוצר לחומר גלם חדש, שונה או אחר עבור מוצרים אחרים. הוא תהליך יקר ומזהם, אבל הוא הכרחי. אם עושים מיחזור בצורה נכונה הוא יכול להיות משתלם כלכלית, אבל הוא תלוי בהמון גורמים מקומיים וגלובליים שמשפיעים על כך.

רוב הדברים שנזרקים לפחי המיחזור בארץ ממוחזרים. למשל, פחיות שימורים משמשות לברזלים לתעשיית הבנייה. במוצרי אלקטרוניקה מפרידים לכל החומרים השונים והם חוזרים לתעשיות הרלוונטיות – למשל לייצור מוצרי אלקטרוניקה חדשים. גזם נמכר להכנת קומפוסט או מועבר להטמנה. נייר מתמחזר לנייר וכו’.

בנושא של קרטוני השתייה וכוסות הנייר מדובר במורכבות המוצר. מדובר במוצרים שמורכבים משילוב של נייר ופלסטיק באיכויות שונות (אם מתייחסים גם לפקק). פנים המוצר עשוי פלסטיק ולכן הכוס/קרטון אינם נרטבים. בארץ אין את הטכנולוגיה שיודעת לפרק את המוצר לחומריו השונים ולכן הם מועברים לטורקיה ולמדינות נוספות. מה קורה הלאה עם המוצרים, אנחנו לא יודעים מעבר לרמת האמון העסקי והסכמים גלובליים. אנחנו יכולים רק לקוות שקורים דברים טובים.

פסולת שלא ניתן היה למחזר או להשתמש בה כמקור אנרגיה, מוטמנת. למטמנות השפעות חמורות על הסביבה. הן תופסות שטחים נרחבים בטבע, מזהמות את הקרקע, את האוויר ואת מקורות המים. הן גורמות למפגעי מכרסמים, ציפורים וכמובן שגם שינוע הפסולת במשאיות מזהם מאוד.

הטמנה, מעבר לפגיעה הסביבתית, היא לא משתלמת – היא עולה לרשות הרבה יותר ממיחזור, ולכן עולה הרבה יותר לנו, התושבים, באמצעות מיסים ובאמצעות קיצוץ תקציבים במקומות אחרים. הפרדת פסולת חוסכת כסף. הרשות עושה המון בנושא וממחזרת כמעט כל חומר שניתן, אבל הפתרון צריך להיות גדול יותר וברמה הארצית.

עיריית נתניה פרסה לרשות תושביה את כל סוגי פחי המיחזור (אריזות, נייר, זכוכית וכו’), כשלאחרונה צורפו גם מיכלים לאיסוף פסולת אלקטרונית וסוללות של תאגיד אקומיוניטי במספר נקודות בעיר. בקרוב יתווספו אליהם גם מיכלים קטנים יותר שיוצבו בבתי הספר ובמוסדות חינוך אחרים. מי שמפרק את הפסולת למיחזור הם אנשים בעלי צרכים מיוחדים, כך שהרווחנו כפול. קיימות אמרנו?

בנוסף, גם נושא הטיפול בפסולת אורגנית נמצא בבדיקה. אין כרגע תקנות של המדינה בנושא, אין תקצוב של המדינה או אפילו פתרונות קצה בהיקף הנדרש. למרות זאת, כרשות, אנחנו בודקים חלופות ברמה המקומית.

כנסו לתשובות לשאלות בוערות על מיחזור בישראל.

הפסולת שנאספת מהפחים הכתומים (האריזות) מובלת למפעל מיון פסולת בעפולה, שם היא עוברת על מסוע מורכב שממיין אותה למספר סוגי פסולת.

בכל רשות מתקיימות דגימות של הפחים הכתומים. הדגימה בנתניה היא של 60-65 אחוזים אריזות. כלומר, 35-40 אחוזים מהפסולת בפחים לא שייכת לאותו הפח (למשל, מוצרי טקסטיל או זכוכית שמגיעים לפח הכתום במקום לפחים הייעודיים שלהם).

פסולת אורגנית בפח הלא נכון, עלולה לפגוע במשאית של 5-6 טון שמיועדת למיחזור ובמקום תלך להטמנה. יש חשיבות גבוהה לאיכות החומר המתמחזר ולכן פח מיחזור שמכיל פסולת אורגנית/רטובה יפונה עם המשאית של הפסולת הרגילה ולא ילך למיחזור.

תחנות המיון הן עסק כלכלי לכל דבר. מה שלא יהיה כלכלי לבעלים, לא יקרה. הפסולת שהופרדה נמכרת לכל המעוניין.

פסולת אורגנית

אחת הבעיות הכי גדולות היא הפסולת האורגנית. בין 30 ל-40 אחוז מהפסולת היא פסולת אורגנית. אם לא עושים ממנה קומפוסט (דשן) או מפיקים ממנה ביוגז היא הופכת לבעיה.

כשחומר אורגני מתפרק ללא נוכחות של חמצן, הוא פולט בתהליך גז שנקרא ‘מתאן’. הגז הזה הוא אחד מגזי החממה המשמעותיים ביותר. אם יודעים לכלוא את הגז ולעשות בו שימוש, זה נהדר. הבעיה היא שבמטמנות הפסולת האורגנית נמצאת בתנאים ללא חמצן כשהיא כלואה תחת שכבות של פסולת אחרת ואז הגז הזה משתחרר לאוויר.

בעיה נוספת במטמנות היא תופעה שנקראת ‘שריפת מטמנות’. כשרואים במטמנות עשן שיוצא, מדובר בשריפות ספונטניות שמתרחשות בעקבות פליטה של כמויות גדולות של גז מתאן וגזים נוספים, החום ושאר התנאים במטמנה מעודדים היווצרות שריפות אלה.

הערת העורכת: בשורה התחתונה, זבל אורגני מזיק לא פחות מפלסטיק לאחר שנזרק לפח הרגיל. אז אם הייתם תמימים וחשבתם שתעברו לחד פעמי “אקולוגי” מתכלה ומצפונכם יישאר נקי, תחשבו שוב.
לכן, חשוב להיות מודעים להשפעה הכללית של המוצר בו אנחנו משתמשים ובצורה שבה אנחנו משתמשים בו, החל מתהליך הייצור וכלה בגורלו לאחר השימוש. למשל, מוזמנים לקרוא כאן על סוגי השקיות השונות ומי פוגעת הכי פחות בסביבה.

דאגה לסביבה ברמת המדינה

בינתיים אין קו מנחה או אסטרטגיה לאורך שנים. זה מקשה על הרשות לבצע ומבלבל את הציבור. אמורה לצאת תוכנית חדשה לטיפול בפסולת של המשרד להגנת הסביבה. החבר’ה שם עובדים על זה במרץ, יש הרבה פגישות והתייעצויות בנושא, נקווה לדברים טובים.

המדינה אומרת לרשות לטפל בפסולת שלה. זה מעולה, כי כרשות יש לי את ההיכרות הטובה ביותר עם התושבים והפסולת בעיר. הבעיה מתחילה ברמת החקיקה, ההסברה ושיתוף הפעולה. חשוב מאוד שאותם החוקים יחולו על כל האזרחים, ללא הבדלים בין הרשויות, החוקים לא מיושמים בכל עיר באופן שווה.

בגלל שיש המון פחי מיחזור נפרדים (אריזות, נייר, קרטון, בקבוקים, זכוכית, טקסטיל, אלקטרוניקה וסוללות), הציבור מבולבל. מה שצריך לקרות, לדעתי, ואני שמח שזו בגדול גם דעתו של המשרד להכנת הסביבה, ברמה הארצית –המדינה צריכה להקים מתקנים שיודעים להפריד את כל סוגי הפסולת, מלבד פסולת אורגנית. הציבור צריך לקבל שני סוגי פחים: פח לפסולת אורגנית ופח לכל השאר (פלסטיק, זכוכית, טקסטיל וכו’). זה יתפוס פחות מקום ולציבור יהיה הרבה יותר קל ונוח.

הרבה אנשים לא ימחזרו אם לא תהיה מספיק הנגשה. חשוב שלכל אדם תהיה הגישה הנוחה ביותר למיחזור.

כמו כן, המדינה צריכה לחוקק חוקים ברורים ואחידים שקשורים במיחזור. החקיקה בישראל היא די טובה. הבעיה היא שהיא לא נאכפת מספיק ולכן מאבדת משמעות.

אחריות סביבתית אישית

נקודה שהשיח די מתעלם ממנה היא האחריות האזרחית שלנו. חייב להיות דגש על האחריות האזרחית האישית. אני שומע שמאשימים את המדינה בהרבה נושאים, “זורקים” את האחריות על המדינה, אבל איפה האחריות שלנו? זה הבית שלנו. גם אם זה לא הזבל שלך, זה הטבע שלך!

קיימת היררכיה ברמת המעורבות הסביבתית: הרמה הנמוכה ביותר היא לעשות לייק לפוסט, השלב הבא הוא לשתף, לאחר מכן לקחת חלק באירוע סביבתי ולבסוף זה מגיע ל”משוגעים בדבר” וקיצוניים, שגם קיצון הוא לא דבר חיובי בדרך כלל.

כל אחד בוחר לעצמו לפי רמת המצפון והיכולת שלו. כנ”ל לגבי חד פעמי מתכלה, הוא טוב למצפון, הוא לא טוב לסביבה (ר”ע פסולת אורגנית).

קיימות היא אידיאולוגיה. כאשר זו האג’נדה שלך, השקפת העולם שלך, הרבה יותר קל לפעול. היומיום הופך הרבה יותר ירוק ומקיים.

שמירה על הסביבה, שוויון, אכפתיות כלפי הזולת… כולם קשורים ומשפיעים אחד על השני, ממש כמו אפקט הפרפר.

החלק הכי קשה בעבודה הוא לשכנע את האנשים שלא מאמינים במיחזור ובשמירה על הסביבה ובחשיבות של אלו. אם המצב היה אבוד, הייתי עוזב את התחום, אבל אני כן רואה שיש שינוי, שיש שיפור. אני רואה שאנשים נרתמים יותר ואכפת להם יותר.

יש אנשים שיגידו לך “אל תנסה לשנות את העולם”. אני דווקא לא מסכים עם זה. אני חושב שצעד אחרי צעד העולם כן ישתנה ואנחנו גם רואים את זה. אנחנו עדים לתהליכים בשנים האחרונות בכל העולם, גם בארץ, רואים מגמות גדולות של שיפור בהמון תחומים.

נכון, אנחנו רואים בכל מקום תמונות של זבל ושל זוהמה, אבל זה בגלל עידן הרשתות החברתיות שמראות לנו את זה יותר. מצד שני, אנחנו רואים הרבה יותר אנשים שמנקים חופים, הרבה יותר אנשים שמעורבים סביבתית. יש שני צדדים לעולם הזה וזו תופעה שרק הולכת וגדלה.

הילדים שגדלים היום גדלים על הרבה יותר ערכי קיימות ממה שאנחנו גדלנו. היום יש הרבה יותר עניין ומודעות למה שקורה לפסולת שלנו, שהסיפור לא נגמר בפח האשפה.

מילות סיכום

תהיו טובים לטבע ולזולת, צאו לטייל, לכו לים, קחו איתכם שקית זבל והשאירו אחריכם נקי.

אין על חיק הטבע!

בבלוג של יאנינה, אפקים מטיילים, תוכלו למצוא פוסט שמספר בצורה מרתקת על אתר ההטמנה דודאים והתהליכים שמתרחשים בו.

נהנתם מהפוסט? קיבלתם מידע מעניין, חשוב או מועיל? איתי ואני נשמח מאוד אם המידע יגיע לכמה שיותר אנשים ולכן שתפו אותו בבקשה.

וכמובן אל תשכחו להירשם לניוזלטר בתחתית העמוד או בכפתור הצהוב בתפריט הראשי.

שלכם,
אלכסנדרה