בתור מי שנחשפה לעולם הוינטג’ והיד השנייה יחסית לאחרונה (פחות משנתיים) ועדיין מגששת את דרכה בו, בין אם מדובר בבגדים ואקססוריז ובין אם מדובר ברהיטים – אני מבינה שזה עולם אחר ושפה שלמה שלא ברורה לרוב האנשים. למה לשלם כסף (ולפעמים לא מעט) על משהו משומש כשיש חדש בשפע ובזול?

אם נשים רגע בצד את האג’נדה הסביבתית הברורה (אם לא – דברו אליי בתגובות או קראו את הכתבה על כלכלה מעגלית), פריטים ישנים ומשומשים נתפסים לרוב כזבל, כצדקה, כסממן לעוני ודלות. רק כשצוללים לעולם הזה בראש פתוח וסקרן מגלים שהשפע האמיתי נמצא דווקא שם. איך? למה?

לשם כך הזמנתי את גבי, הבעלים של “בלומה מיי”, חנות הוינטג’ הקסומה בשוק הפשפשים בחיפה, לספר לנו.

וינטג’ ואני

“הבתים בהם גדלתי, הבית של אמא שלי והבית של סבתא שלי מיי, היו מלאים ב- antiques, פריטים וכלים ישנים mix and match משווקים שונים ו-DIY והרבה הרבה עציצים.

אם הספה הייתה קרועה או מוכתמת היו שמים עליה איזה בד מגניב. היום קוראים לזה “בוהו שיק”, אבל אז זה היה “אני אם חד הורית ויש לי קצת דברים מגניבים אז…”. סבא וסבתא שלי שהיו ילדים למהגרים מאוקראינה התחילו מכלום ולא היה להם כסף לדברים חדשים, אלו היו הדברים שהם יכלו לקנות.

למרות הקושי הכלכלי, סבתא שלי רצתה להיות מוקפת תמיד בדברים יפים. היו לה המון כלי פורצלן, אבל אם היית מסתכלת מקרוב היית רואה פה מכה, שם סדק, וזה לא היה אכפת לה. היא אהבה מאוד את החפצים שלה ואהבה שהם בשימוש, לא היה “סרוויס של חגים” שאף אחד לא נוגע בו וכלים “פושטיים” ליום יום.

בשנות ה-80, כשהייתי ילדה, אמא שלי ואני גרנו בישראל. אני זוכרת שהייתי הולכת לבתים של חברים שלי והם נראו בעיניי ערומים, דלים, פשוטים, בתים של מהגרים. הבית של אמא היה מלא שטיחים ובדים, רהיטים מגניבים מארצות הברית, המון עציצים ופלייסמנטים (שאז לא היו בארץ).”

Home vs. House

“ההורים של אבא שלי עלו לישראל ב-1933 בלי כלום. עם זאת, הדירה שלהם בתל אביב הייתה מאוד בוהמיינית, היום אלה רהיטים שנמצאים בחנויות הכי נחשבות. הם יצרו Home בסביבה של מהגרים, כי בית הוא לא רק ארבעה קירות, אלא החפצים והזיכרונות שיוצקים לתוכו – זה מוטיב חזק מאוד במשפחה שלי משני הצדדים, דורות רבים לאחור.

כשעזבתי את המשפחה שלי ועליתי לארץ בגיל 18 כדי להתגייס לצבא, לא רציתי בית של ארגזי תפוזים ורהיטי פלסטיק. לא ידעתי אז שאשתקע בישראל, אבל לא משנה כמה זמנית הייתה השהות שלי – אני יצרתי לעצמי בית. בבית הילדות שלי, אמא שלי סגרה חדר עם כל הרהיטים והחפצים. החפצים האלה ליוו אותי בכל הדירות שעברתי, חלקם איתי עד היום. אני זוכרת איך פסלתי דירות כי השולחן העגול לא יכנס בדלת, או כי הכיסאות לא יתאימו… שולחן האוכל העגול הזה עדיין איתי, אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו.

אני זוכרת עולם שבו הולכים לסנדלר ומתקנים את הנעליים, ואצל הטכנאי מתקנים את הטלוויזיה, את הטוסטר והטרנזיסטור. דור-דור וחצי אחריי הכל הפך חד-פעמי. כל מעבר דירה נוטשים את כל החפצים מאחור וקונים חדש.

מעבר למחיר החברתי, הכלכלי והסביבתי שאנחנו משלמים על הדבר הזה, הבתים הפכו נדושים. את נכנסת לדירת Airbnb בכל מקום בעולם ומיד מזהה את כל הרהיטים, שרובם מאיקאה. הבתים הפכו חסרי נשמה.

חלק מיצירת בית אמיתי אלו הם הכמה חפצים שמלווים אותנו לאורך החיים. השידה שהייתה שידת מגירות בסט הילדים של אמא שלי, שהפכה לשידת ההחתלה שלי והיום היא שידת חדר השינה של הבת שלי. זה משהו שלא יכול לקרות עם רוב הרהיטים שמיוצרים היום, הם לא שורדים את המעברים והשימוש לאורך השנים.”

Bluma Mae

“במשך שנים עבדתי בגיוס משאבים בעמותות, למדתי תואר שני בטכניון, אבל שום דבר מזה לא הסב לי הנאה. את עינת, שותפתי לשעבר, הכרתי כשהבנות שלנו היו יחד בגן. אחד הבילויים החביבים עלינו היה ביקור בשוק הפשפשים בחיפה בשבת. לפני 11 שנה החלטנו שבא לנו לנסות ולפתוח חנות משלנו. הכל קרה מהר מאוד. הגענו לשוק, שאלנו אם יש חנות להשכרה וישר מצאנו. לא הבנו אז כלום מהחיים שלנו, זו הייתה גחמה על גבול התחביב, אבל זה נפל על קרקע פורייה. לא ידענו לאן זה ייקח אותנו, אבל היה לנו ברור שאנחנו רוצות להתנהל בצורה מקצועית. הפכנו מאוד חריגות בשוק כי היה לנו מיתוג, תמחור שקוף, קבלות והנהלת חשבונות מסודרת.

פייסבוק היה אז בחיתוליו ואיתו ניצוצות ראשונים של עולם הלייפסטייל בארץ, בלוגים של עיצוב ורמה מסוימת של נהנתנות ופתיחות לעולם. באותה תקופה התחילו טיסות low cost לאירופה, יותר אנשים יכלו להרשות לעצמם לטוס לחו”ל ושם הם גילו עושר אפשרויות ואת שווקי הפשפשים כמקום בילוי ורכישה לגיטימי.

השפעת האתוס הציוני החלוצי-קומוניסטי והסגפן הלכה וירדה ואנשים התחילו לרצות יותר מאשר החומרים והעיצובים הדלים והפשוטים שהיו אז בארץ.”

וינטג’ ועתיקות – הגדרות

“בעולם הריהוט והחפצים קיים קונצנזוס לגבי פריטים עתיקים, כלומר בני 100 שנה ומעלה. במקרה הזה אין לנו ספק לגבי דרך הייצור והאיכות של הפריטים האלו, שיוצרו בעבודת יד מעץ מלא, ללא יוצא מן הכלל.

לעומת זאת, לגבי וינטג’ הדעות חלוקות. יש שאומרים שנות ה-80 ומטה, אני מתייחסת לשנות ה-70 המוקדמות. בתקופה הזו התחיל ייצור תעשייתי המוני של רהיטים ולכן בשנים האלו הגיל לא יכול כבר להיות המדד היחיד, אלא גם שיטת הייצור. משהו שעשוי מסיבית, חומר זול שנועד לצורך ייצור רהיטים מהיר, לא עומד במבחן האיכות ולכן לא יכול מבחינתי להיחשב כוינטג’.

בסרוויסים, למשל, אם כתוב בתחתית הכלי שהוא בטוח לשימוש במיקרו או במדיח – הוא כבר מודרני מידי כדי להיחשב וינטג’. ככל שהשנים יחלפו, נצטרך איכויות נוספות כדי להגדיר וינטג’, מעבר לתקופת הייצור והשיטה. למשל, ערך היסטורי: כלים שיוצרו בשנות ה-80 בצ’כוסלובקיה או במזרח גרמניה, מדינות שכבר לא קיימות. או כלי פורצלן אמריקאים שיוצרו ביפן בתקופה קצרה במלחמת העולם השנייה. הם נדירים מאוד והם עונים על הקטגוריה גם מבחינת השנים, אבל הייצור הייחודי עם הערך ההיסטורי מבטיח את ההגדרה כוינטג’.

אפילו רהיטי MCM (Mid Century Modern, שנות ה-50, ה-60 וה-70) שיוצרו כבר בבתי חרושת תעשייתיים, לא יוצרו בכמויות שרהיטים מיוצרים היום והאיכות שלהם בהתאם. בכל מדינה ניתן לזהות את הפרשנות הייחודית שלה לסגנון מבחינת חומרים ועיצוב. למשל, באירופה הרהיטים יוצרו מעץ טיק ובארצות הברית מעץ מייפל – העצים שצומחים במקום.

היום שידת בילי של איקאה היא אותה שידה בכל מקום בעולם.

בכל אופן, מעניין יהיה לראות איך ההגדרות ישתנו בעוד 50 שנה.”

למה להשקיע לא מעט כסף במוצר משומש על פני חדש?

“אנשים שמוציאים אלפי שקלים על זוג נעליים, או מאות אלפים על רכב, הם לא רוכשים מנוע, ארבעה גלגלים ופח, הם קונים את הערך שמגיע עם הפריטים האלה שהוא מעבר לשימוש הבסיסי ביותר.

רהיטי וינטג’ נותנים ערך מוסף. יש פה בחירה אסתטית ויש איכות. רהיט ששרד 50, 80, 100 שנה נבנה כדי להחזיק לטווח ארוך והוא עדיין יהיה פה גם בעוד כמה עשרות שנים לפחות – מה שמוביל לערך השלישי והוא הסיפור שהוא מספר.”

תחזית הטרנדים ל-2024 מדברת על התחזקות הנוסטלגיה, צבירת חפצים עם ערך משפחתי או היסטורי, טרנד שכבר התחיל ב-2023.

“למשל הטרנד של קרמיקה ישראלית, שמככב כבר 3 שנים, כמו גם רהיטי ה-MCM שהפכו ממש פופולריים. הייתה תקופה שנכנסו אליי לא מעט אנשים וחיפשו “בית בובות”. בהתחלה לא הבנתי על מה הם מדברים, אבל אז התברר שמדובר במגירות דפוס וינטג’. כשסיפרתי להם שמדובר בפריט בן יותר מ-50 שנה ששימש במקור כמגירת דפוס הם ממש התלהבו. לפעמים טרנדים שצצים הם כניסה ראשונה טובה לעולם הוינטג’.”

מאיפה מתחילים?

“שוק הפשפשים, רהיטים קטנים ופריטים משלימים הם מקום טוב להתחיל בו: מראה, ארגז עץ, שידת צד או כיסא.

העניין בוינטג’ הוא לא רק הפריט, אלא כל החוויה שעוטפת אותו. למרות שזו לא חוויה קלה ואסתטית, כי צריך לנבור בערמות ולראות את הפוטנציאל של הפריט בדמיון – לא הייתי קונה וינטג’ בפעם הראשונה מרחוק (אונליין). צריך לחוש אותו כדי להבין, בטח בפעמים הראשונות. לוקח זמן להעריך את המכה פה, החלודה שם… זה טעם נרכש, perfectly imperfect.”

איך מעצבים בית עם פריטי וינטג’ כמו במגזינים?

“כמו בכל דבר, הכל עניין של מינונים. לא להעמיס. אלה יכולים להיות מספר אקססוריז ופריטים משלימים קטנים או, לחלופין, פריט אחד שהוא statement pieace.

דבר שני, להתאים את הפריט לעיצוב הקיים. אם את לא חובבת עץ כהה עדיף לא לקנות ארון בצבע הזה, או לצבוע אותו בצבע שמתאים לסגנון שלך. אפשר גם לשבור את הכהות שמזוהה עם רהיטי וינטג’ עם טאצ’ים בהירים DIY כמו טאפט, בד או אקססוריז בהירים. בנוסף, אם הפריט מיועד להיות statement pieace בחלל, קודם בוחרים אותו ורק אז את שאר הרהיטים והפריטים המשלימים.

דבר שלישי, פרופורציות והתאמה לגודל החלל. צריך לזכור שהדירות שלנו בישראל קטנות יותר מהבתים שהרהיטים האלו יוצרו עבורם. אתם אולי חולמים על שולחן אבירים וינטג’ גדול ומאסיבי בפינת האוכל, אבל אם אתם גרים בדירה ממוצעת בישראל סביר להניח שחלל פינת האוכל שלכם לא גדול מספיק ויווצר מראה עמוס, לא יפה ולא נוח.

כשמסתכלים על פרויקטים של מעצבות פנים מובילות בתחום, אף פעם לא תראי 100% וינטג’. הסוד הוא mix and match של חדש וישן. בבתים שמעוצבים היטב עם וינטג’ – אוסף הפריטים לא נקנה בבת אחת, אלא נצבר לאורך השנים בהדרגה ובהתאמה לרהיטים והעיצוב הקיים.

הפינטרסט הוא מקום מצוין לחיפוש מקור השראה.”

לסיכום, עוד כמה מילים על המהות של בית

“בית (home) הוא אוסף של פריטים שיכול להשתנות במהלך השנים, אבל כאלה שיש להם משמעות עבורנו ויש להם היסטוריה, גם אם זו היסטוריה שרק אנחנו יצקנו לתוכם. זה יכול להיות השולחן שקנינו לדירת סטודנטים הראשונה שלנו ואכלנו עליו ארוחות שחיתות, או המפה של סבתא שליוותה את ילדותינו.

כשהכל מרגיש נדוש וחד פעמי, הבית שלנו הוא המקום לבטא את האישיות והאינדיבידואליות שלנו, שנבנות לאורך זמן וממגוון של פריטים שיש לנו חיבור איתם. פריטים שמביעים את הסגנון והסיפור הייחודי שלנו, בגלל חוויית הרכישה או היצירה שלהם, בגלל החוויות שהיו עדים להן, או כי הם היו שייכים לאנשים קרובים ואהובים – הזיכרונות שהם אוצרים. פריטי וינטג’ ועתיקות מביאים הרבה פעמים את הערך הסנטימנטלי הזה יחד עם איכות וערך סביבתי.”

הרעיון לראיין את גבי נולד לפני חודשים רבים. לפעמים יש לי תחושה שהזמן חומק ודברים נדחים סתם ככה. בדיעבד, תמיד מתברר שדברים מבשילים בזמן הנכון ביותר. גם במקרה הזה, הריאיון והכיוון שתפס, השיח על המהות והנשמה של בית, היה נראה אחרת לולא היינו בתקופה שבה ‘תחושת הבית’ התערערה וקיבלה משמעות חדשה במדינה שלנו.

ספרו לי מה חשבתם על הריאיון בתגובות וכמובן אל תשכחו להירשם לניוזלטר (בטופס בתחתית העמוד) כדי לעקוב אחרי הכתבות החדשות שעולות למגזין.

שלכם,
אלכסנדרה