אי אפשר להתעלם, בין אם נרצה ובין אם לא, מכך שהגבול בינינו, בני האדם, ובין חיות הבר מיטשטש ככל שאנחנו מתרבים ומתרחבים על חשבון שטחים פתוחים. ההשפעה שלנו על הטבע הולכת וגדלה ואין צורך ללכת רחוק. למשל, אולי התרגלנו לנוכחותם של עשרות חתולי רחוב בכל מקום אליו נפנה בעיר. אולי אנחנו אפילו רואים בהם חיית מחמד, אבל למעשה הם חיית בר לכל דבר והם משפיעים על המערכת האקולוגית העירונית. אל חתולי הרחוב מצטרפות עוד לא מעט חיות בר שחלקן הפכו לנוף מוכר וחלקן אורחות מזדמנות יותר ויותר כמו נחשים, חזירי בר, תנים, שועלים ועוד ועוד.

היום מתקיים יום חיות הבר. לא הצלחתי לעמוד בפיתוי, זה היה ממש מתבקש, 3\3… אתם יודעים. אז בחרתי שלוש חיות בר שחיות בשכנות איתנו. על שתיים כולנו יודעים ועוד אחת שכל מי שיוצא לי לספר לו על השכנות איתה מופתע. מעניין אם גם אתם תופתעו. 😊

דררה מצויה (או ירוקה)

אני עוד זוכרת בתור נערה את ההתלהבות שלי מהתוכי הירוק המרשים שהופיע לפתע בשמיים. אומנם הזיכרון הראשון שלי מהדררות הוא די קרוב, למעשה הן פה כבר משנות השישים של המאה הקודמת.

מקור תת-המין שנפוץ בישראל הוא בהודו, אפגניסטן, סין ובורמה, אך היום הוא נפוץ ביותר גם במרכז אירופה ובמזרח הים התיכון. הדררות הגיעו לישראל כציפורי כלוב וזוגות שלהן ברחו מידי פעם אל הטבע. החל משנות השמונים הן התחילו לגדל גוזלים כאן והפכו ליותר ויותר נפוצות. נכון להיום, הדררה היא הציפור השישית הכי נפוצה בישראל. היא ניזונה מפקאנים, שקדים, שסק, חמניות ופירות וגורמת לנזק רב במטעים חקלאים, מה שהופך אותה למין מזיק.

הדררה מתחרה עם הנקר, הדוכיפת ומיני ציפורים נוספות על חורי קינון בעצים בעיקר. כנראה שזו הסיבה שאנחנו רואים פחות ופחות מינים אלו בסביבה העירונית.

מין פולש נוסף, שלעיתים מבלבלים בינו לבין הדררה, הוא תוכי נזירי. התוכי הנזירי בעל צבע ירוק, אך בעל צבעים חיוורים יחסית לדררה, הוא מגושם יותר ובעל זנב קצר יותר. הוא נפוץ מאוד באזור גוש דן והשרון.

עובדה חמודה על התוכי הנזירי: הוא אינו מקנן בחורי עצים, אלא בונה קיני זרדים ענקיים על עצים גדולים. את הקן בונים מספר תוכים והוא משמש קן משותף למספר זוגות, אך לא רק. ציפורים נוספות, כמו מיינות ודרורים, מנצלות גם הן את שפע המקום ומצטרפות אל הקן.

שממית הבתים

האמת, תמיד חיבבתי את היצור הקטנטן והחמקמק הזה שהיה קופץ לביקור מידי פעם בבית. קצת פחות כשהיה לי חתול והמפגש עם השממית היה אחרי שבעה מדורי גהינום שהחתול היה מעביר אותה – טראומות של בעלת חתול. היא אומנם פחות מגיעה לבקר בביתי החדש (איך מזמנים אותה?), אבל איפה כן? בלוח השנה שקניתי של שנה בגינה.

לא סתם אחד מסימני ההיכר של השממית הוא הזריזות שלה. רוב הזוחלים שמצליחים להתקיים ביישובי האדם זריזים וחיים בעיקר על קירות וסלעים. אחרים פשוט לא מצליחים לשרוד את הכבישים, את הטורפים העירוניים (חתולים, עורבים) ואת הנעל של “אנשים טובים”.

שממית הבתים היא אחד הזוחלים הנפוצים ביותר בכל הארץ והנפוצה ביותר בקרבת האדם.

על אצבעותיה של השממית מבנים זעירים דמויי זיפים שבעזרתם היא מטפסת בקלות על משטחים חלקים, ואפילו על זכוכית. לשממית ראייה מצוינת בלילה והיא ניזונה מחרקים ולכן נמשכת למוקדי אור שמושכים חרקים וגם למכלי קומפוסט. זו כנראה גם הסיבה לשם שיצא לה כמי שמביאה איתה מזל טוב לבית. ביננו, בית בישראל ללא חרקים זה לגמרי מזל טוב.

עוד עובדה מעניינת על שממיות היא שבחלק מהמינים הזכר מחזר אחרי הנקבה באמצעות קולות שריקה ושירה. 😍

צבוע

כנראה שההיכרות הכי קרובה של רובנו עם צבוע היא מצפייה ב”מלך האריות” והרושם שהיא השאירה לא חיובי במיוחד. אז אפשר להירגע – הצבוע המפוספס, מין הצבוע שחי בישראל, חי בבדידות ולא בלהקות ואין שום עדות לכך שצבועים תקפו בני אדם בארץ.

הצבוע הוא הטורף הגדול בישראל ומשקל גופו יכול להגיע ל-45 ק”ג. לצבוע מבנה גוף ייחודי: רגליו הקדמיות ארוכות מהאחוריות וקדמת הגוף גדולה בהרבה מחלקו האחורי. צווארו רחב ושרירי מאוד, ראשו גדול ורחב, שרירי הלעיסה שלו מפותחים מאוד ושיניו חדות. מבנה גוף זה מותאם למזונו העיקרי שהוא פגרים של בעלי חיים, כך שיוכל לפצח עצמות ולקרוע גופות גם של בעלי חיים שגדולים ממנו בהרבה ולשאת את חלקיהם למאורה שלו. לפעמים צבועים צדים חיות מחמד בביקוריהם ביישובי האדם. צבועים אוכלים גם מזון מהצומח, בעיקר פירות עסיסיים וירקות.

אחד המקומות שהפכו למקום מפגש שכיח עם צבועים הוא העיר מודיעין. למה דווקא שם? כי העיר נבנתה בניגוד להוראות המועצה הארצית לתכנון ובנייה. כעת היא חוסמת חצי מרוחב המעבר האקולוגי, שמחבר בין הכרמל לשפלה. המעבר האקולוגי מאפשר תנועה חופשית של חיות בר בין אוכלוסיות שבלעדיו היו מנותקות אחת מהשנייה. ההשתלטות על שטחי המחייה הטבעיים, בין השאר גם של הצבועים, והאשפה הפתוחה שמהווה מקור מזון זמין גורמים לצבועים להמשיך ולהגיע לעיר. מתוך הספר “חיות בר בעיר ובכפר” מאת פרופ’ יורם יום-טוב

אבל לא רק במודיעין אפשר למצוא צבועים. למרות שלרוב הם יעדיפו שטחים פתוחים טבעיים, לעיתים הם מבקרים גם בישובים וערים נוספים כמו עין ורד בשרון (בעקבות פגרי עופות שמושלכים ממשקים שמגדלים עופות למאכל), באר שבע ולעיתים רחוקות גם בחיפה.

הצבוע הוא מין מוגן בישראל והפגיעה בו אסורה.

החיים בשכנות עם הטבע

צפיפות האוכלוסייה בישראל היא השנייה בגודלה בין מדינות המערב והיא הולכת וגדלה. משמעות הדבר היא, שככל שנמשיך להתרבות כך נמשיך להשתלט על שטחים טבעיים על חשבון ביתן של חיות הבר. כתוצאה מכך, לחיות הבר לא תהיה ברירה, אלא ללמוד לחיות לצדו של האדם ביישוביו או לחדול.

יש מה לעשות בנושא! אחד הצעדים מתוך שפע הצעדים שבהם המדינה יכולה לנקוט, הוא תכנון נכון של הבנייה וההתרחבות האנושית תוך שמירה על מעברים אקולוגיים.

ומה ה”בייבי סטפס” שאנחנו יכולים לעשות?

להיות מודעים לטבע שסביבנו, להתייחס אליו בכבוד.

לשמור על מרחק מחיות בר, לא לפגוע בהן וגם לא להאכיל אותן (כן כן, גם זו פגיעה בחיות בר). זה גם כולל חתולי רחוב ונדבר על זה בהזדמנות. לדאוג שהאשפה שלנו נמצאת במקום שאינו נגיש לחיות הבר. למשל, לקחת את האשפה שלנו איתנו לפח הזבל הסגור שבבית במקום לזרוק בפחי הזבל הפתוחים שבחוף הים ובפארקים.

בעיקר להבין שחיות הבר קדמו לנו בכל מקום בו הן נמצאות ולהתנהג בהתאם, וכמובן לא לשכוח להנות מנוכחותן 😊.

נהניתם מהמאמר? רוצים עוד? הצטרפו לניוזלטר וניפגש אחת לחודש בתיבת המייל שלכם עם כל מה שחדש במגזין. ההרשמה בתחתית העמוד או בכפתור הצהוב בתפריט הראשי.

שלכם,
אלכסנדרה