את העטלפים (אולי בדומה לעורבים ונחשים) מלווים דימויים רבים בספרים ובסרטים. חלקם חיוביים יותר, חלקם פחות. בחיי היום-יום, עטלפים נתפסים, במקרה הטוב, כמטרד, ובמקרה הרע – כמושא פחד ונשאי מחלות. מגפת הקורונה לא היטיבה עם המוניטין שלהם והיחס אליהם.
אחרי שדיברנו במגזין על חיות בר שחיות בשכנות איתנו, המוניטין של חלקן לא חיובי במיוחד, כמו נחשים ועכבישים, הגיע הזמן לשים את הזרקור על העטלפים.
גיליתי את העטלפים מחדש לפני מספר שנים, כשהבחנתי, בזמן טיול עם הכלב, בעטלף פירות תלוי על ענף נמוך של עץ תמר אוכל את פירות העץ בתיאבון משובב עיניים.
משערים שעטלפי הפירות הגיעו לישראל בעקבות השקמה, עץ אפריקני-טרופי שהוכנס ארצה על ידי האדם לפני כ-10,000 שנה. כנראה שקודם לכן לא יכלו עטלפי פירות לחיות כאן, לפחות בחורף, כי לא היה בארץ מזון מתאים עבורם, כלומר פירות עשירים בסוכר.
עטלף הפירות הוא רק אחד מ-33 מינים של עטלפים שחיים כיום בישראל. 32 המינים האחרים ניזונים מחרקים ומכאן שמם – עטלפי חרקים.
במושבות העטלפים, הממוקמות במערות קרות ולחות ובמבנים מעשה ידי אדם, ישנם עשרות, מאות ואלפי עטלפים שמנהלים ביניהם תקשורת חברתית ערה במשך כל שעות היממה. פעילות העטלפים מחוץ למקומות המשכן מתחילה שעה לאחר השקיעה.
לאחרונה, נחשפתי לעמותת עטלף, שעוסקת בהצלה ושיקום של עטלפי פירות. היום אני רוצה להציג בפניכם את נורה, מייסדת העמותה.
אשת העטלפים
לא באתי מבית שאוהב חיות, אבל כל החיים שלי הצלתי בעלי חיים. עם השנים התפרסמתי בשם בדוי, מפה לאוזן, כמי שמחלצת חיות ומתעסקת במקרים קשים מאוד.
יום אחד הגיעה אליי גורת עטלפים קטנה, יתומה, מבאר שבע (אמלי שמה). פתחתי את האינטרנט כדי לראות מה היא צריכה, מה עטלפים אוכלים, וגיליתי שבזמנו המדינה הרגה אותם. חשכו עיניי. החלטתי שאני אטפל בעטלפים כי אף אחד אחר לא עושה את זה. חשבתי כמה כבר יהיה, כמה עטלפים כבר צריכים עזרה?! עובדה שאני אף פעם לא שמעתי על זה.
ואז מצאתי את עצמי בדירת חדר בפלורנטין עם 90 עטלפים, תוך שלושה חודשים.
סיפורם העצוב של העטלפים
(מתוך הספר “חיות בר בעיר ובכפר”, מאת יורם יום-טוב)
“בעבר טענו מגדלי פירות כי עטלפי הפרי גורמים נזקים באכלם פירות… בשנות ה-60 למאה ה-20 ביצע האגף להגנת הצומח במשרד החקלאות הרעלה שיטתית במערות שבהן שוכנים עטלפים בגז גמקסן (לינדן), על מנת להקטין את אוכלוסיותיהם של עטלפי הפירות…
עובדי האגף היו מאתרים מערות ומבנים אחרים שבהם היו עטלפים, מכסים את פתחיהם ביריעות אטומות ומשליכים לתוכן את מכלי הרעל.
ההרעלות פגעו בחלק קטן של אוכלוסיות עטלפי הפירות… אבל הן פגעו בראש ובראשונה בעטלפי החרקים הרגישים, שלא היו כלל מיני מטרה… נוסף לכך נגרמה פגיעה קשה גם במינים של דורסי יום, דורסי לילה וסיסים שקיננו באותן מערות… ההרעלה גרמה נזק לא רק לשמירת הטבע אלא גם לחקלאות: …הקטנת אוכלוסיותיהם של עטלפי החרקים סייעה להתפתחות החרקים המזיקים [לחקלאות, שמהם ניזונים עטלפי החרקים].
מאבק נמרץ נגד ההרעלה השיטתית, שנוהל בעיקר על ידי דוד מייקין ופרופ’ מנדלסון, הביא להפסקתה בשנת 1989, אבל… מצער מאוד שלמרות ההכרה ביעילות המעטה של ההרעלות המשיכו הרשויות לנקוט שיטה זו במשך כמה שנים וגרמו נזק גדול מאוד לעטלפי החרקים בארץ.
כיום נהוג לקטוף את מרבית סוגי הפרי לפני שהגיעו להבשלה מלאה, והעטלפים כמעט אינם גורמים נזק לפירות משום שאינם אוכלים פירות טרם הבשלתם.”
ובחזרה אל נורה –
כשקראתי על מה שהמדינה עשתה לעטלפי הפירות הבנתי שלעטלפי החרקים יש חשיבות אקולוגית מאוד גדולה והם בסכנת הכחדה, לכן הם מוגנים ומטופלים על ידי המדינה. עטלפי הפירות, לעומתם, היו בהגדרה כמו חולדות רחוב שאת יכולה להרוג אותם ולעשות להם מה שאת רוצה ואף אחד לא יגיד לך כלום.
גם אם מצאת עטלף פצוע אין לך לאן ללכת.וטרינרים פרטיים לא יודעים לטפל בו ובית החולים לחיות בר מטפלים בו אחרון, כי הוא לא שייך למינים אדומים שדחוף להציל אותם.
בואו ננפץ קצת מיתוסים על עטלפים בישראל
לעטלפים בישראל אין כלבת. בישראל מעולם לא תועד מקרה של הדבקה בכלבת מעטלף. יותר מזה, לעטלפים בישראל אין מחלות שעוברות לבני אדם.
עטלפים לא מסתבכים בשיער.
עטלפים לא מתקרבים לבני אדם, הם מעדיפים לשמור מרחק מהם.
אז מה הם כן? 5 הסיבות שבגללן לא תוכלו להישאר יותר אדישים לעטלפים
עטלפים הם כמו כלב, מזהים את המטפלים שלהם ויש להם קריאה מיוחדת בשבילם.
הם מאמצים גורים יתומים.
הם מאכילים את הזקנים שבלהקה.
הם חיה מאוד נקייה – אם לא מנקים אותם בזמן אשפוז הם מתים מדיכאון.
יש בישראל מחלה אחת שפוגעת בעטלפי פירות, שמתפרצת פעמיים בשנה כמו שפעת (המחלה לא עוברת לבני אדם). מה שמדהים זה שעטלף חולה עוזב את הלהקה שלו ומוצא לעצמו בית אחר, לבד. בחלק מהמקרים מצטרפים אליו עטלפים חולים נוספים מלהקות אחרות ונוצרת מעין להקה של עטלפים חולים בבידוד.
יש לנו מקומות ספציפיים שאנחנו יודעים לגשת אליהם בתקופות התפרצות של המחלה ושם אנחנו מוצאים את הלהקות החולות. בכל שאר הזמן המקומות האלו ריקים מעטלפים. אין מחקר שמאשר שהעטלפים החולים מוצאים זה את זה, זה משהו שאנחנו רואים בשטח.
במקרים אחרים, כמעט תמיד כשמדווחים לנו על עטלף בודד זה עטלף חולה.
הסכנות שאורבות לעטלפים
טריפה על ידי חתולים, כלבים, עורבים, מיינות, עופות דורסים.
פגיעה על ידי בני אדם באופן מכוון ולא מכוון, למשל פגיעה על ידי רכבים (ואוטובוסים בפרט), בנייה, מעבדות שעושות ניסויים בבעלי חיים (ויש כאלה בארץ).
מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לעטלפים ולצמצם את הפגיעה האנושית בהם?
אם יש לכם כלב, חשוב ללמד אותו לא להרוג בעלי חיים, או ללכת איתו עם רצועה ומחסום.
אם יש לכם חתול – למנוע ממנו לצאת החוצה. אם, מכל סיבה שהיא, הוא יוצא בכל זאת, שימו עליו קולר עם פעמון. יש קולרים מיוחדים לחתולים שהם אלסטיים כך שאם החתול הסתבך הוא יכול להוציא את הראש מהקולר. הפעמון מזהיר את החיות מפניו.
תהיו ערניים לבעלי חיים במצוקה שסביבכם. בישראל של 2022 יש לאן לפנות לגבי כל בעל חיים. הרוב הגדול מגזר שלישי (כל חיות הבר שאינן בסכנת הכחדה. אלו שכן – רשות הטבע והגנים היא הכתובת). אם אתם יודעים על מבנה שמיועד להריסה – הציצו, כנסו ובדקו אם יש שם בעלי חיים. אם יש – דווחו לגורם הרלוונטי. חשוב להבין שאנחנו לוקחים לחיות הבר את הבית, וכשאנחנו נוטשים אותו, הן משתלטות בחזרה.
שימו לב, ההצעה לא מהווה המלצה להיכנס למבנים מסוכנים. הפעילו שיקול דעת ואחריות טרם כניסה למבנה נטוש.
למידע נוסף על עטלפים מוזמנים לבקר באתר של רשות הטבע והגנים.
עמותת עטלף
אחרי המפגש עם אמלי העטלפה וגילוי הסיפור של עטלפי הפירות, הלכתי לבנק ושאלתי כמה כסף הם יכולים לתת לי. אמרו לי שישים אלף. פתחתי הדסטארט (פרויקט מימון המונים) של 60 אלף שקל של “הכל או כלום”. עשיתי את זה בידיעה שאף אחד לא יתרום, אף אחד לא יודע מי אני, ולמי בכלל אכפת מעטלפים, אבל לפחות אדע שניסיתי. ואז אנשים תרמו.
אחרי שלושה חודשים היו 65 אלף שקל בהדסטארט להקמת בית מחסה. הוספתי את השישים שהבנק הלווה לי והרגשתי גיבורה עם ה-120 אלף שקל שלי. פניתי לקבלן וביקשתי שיבנה לי בית. הוא צחק עליי. זה לא מספיק אפילו לבטון.
מצאתי לול נטוש שכל מה שהיה לו זה גג אסבסט. התחלנו לבנות לאט לאט, בידיים, מה שאפשר. שמנו בטון, קירות מזכוכית מבודדת של 11 ס”מ, העפנו את גג האסבסט, חיברנו חשמל, מים, הכל.
בבית המחסה יש לנו מספר מתחמים: אשפוז, אינקובטור, גוריה, אימון תעופה, מתחם פתוח, “ביטוח לאומי” ואומנה מחוץ לבית המחסה.
רוב המאושפזים יוצאים למשפחות אומנה, אבל יש לנו כמה שנשארים בבית המחסה.
עטלפים שסיימו את הטיפול והשיקום בהצלחה מועברים למתחם הפתוח, שבו חלון בקיר. ברגע שהם מרגישים שהם חזקים מספיק ובטוחים בעצמם וביכולות הפיזיות שלהם הם יכולים לצאת. מה שמעניין זה שיש המון עטלפים שנראים בסדר לעין האנושית, אבל מחליטים לא לצאת. בחורף מגיעים המון עטלפים לאכול אצלנו במתחם הפתוח.
האינקובטור ואימהות אומנה
באינקובטור נמצאים גורים יתומים עד גיל שלושה חודשים שאמורים להיות על אמא שלהם. בגלל שהם נופלים מהאמא או שהאמא מתה אנחנו אוספים אותם אלינו. יש לנו אימהות אומנה שנושאות אותם 24 שעות על החזייה מתחת לחולצה לכל מקום, לגן, בבישולים, כל הזמן הם איתן. ככה אנחנו מספקים להם את מה שאמא שלהם בטבע אמורה לספק להם, את חום הגוף, את דפיקות הלב, את הטיפוח האינסופי. בטבע הגור מחובר כל הזמן לאמא, בתעופה ואם זה במנוחה כשהאם עוטפת אותו עם הכנפיים שלה, כך שהוא תמיד מקבל את חום הגוף שלה. חום הגוף של העטלפה דומה לשל האדם.
ההתפתחות של בעלי-חיים דומה מאוד לשל בני אדם. הם צריכים יחס וקרבה למבוגר משמעותי, העשרה ואתגר אינטלקטואלי כדי להתפתח באופן תקין. אנחנו רואים את זה על תוכים שסגורים כל הזמן בכלוב ללא גירוי ומתחילים למרוט לעצמם נוצות, או חתולים שסובלים מהשמנת יתר. זו לא רק הנראות הפיזית שלהם, זה מעיד על מה שמתחולל בתוך הנפש שלהם.
איפה מוצאים נשים שמוכנות להסתובב עם עטלף בחזה?
שאלה טובה. אני חושבת שאנחנו כמו מחלה, אנחנו מדבקים. מגיעים מתנדבים שרוצים לעשות משהו ובסוף הם מוצאים את עצמם מסתובבים עם גור עטלף בחזייה.
טיפלתי כמעט בכל סוגי בעלי החיים. יש משהו בעטלפים שאנשים מאוד נרתעים ממנו, אבל ברוב המקרים, כשהעטלף נופל לרצפה והמדווח מסתכל עליו מקרוב – יש לו פרצוף כמו של כלב גולדן רטריבר ועיניים ענקיות של וולט דיסני ויש בזה משהו ששובה לב. מדווחים אומרים בהתחלה “מה פתאום! אני לא נוגע בו!” ובסוף מרימים, שומרים, מחממים ורוצים להשאיר את העטלף.
אני חייבת לשאול. יש התנגשות בין החמלה לפרט, לעטלף המסכן, לבין ראייה אקולוגית. כמה זה נחוץ ומשמעותי להשקיע בעטלפי הפירות בכלל ובעטלף שהוא לא בר שיקום וחזרה לטבע בפרט?
יש פה שתי שאלות נפרדות: דיון על משאבים ודיון על התעללות בבעלי חיים.
אקולוגית, זה ממש לא חשוב לעשות את זה. זה לא מועיל, כי עטלפי פירות לא נמצאים בסכנת כחדה וגם לא מזיק, כי עטלפי פירות הם חלק מהמערכת האקולוגית. הם אוכלים פירות, ההפרשות שלהם הופכות לדשן לעצים, והם טרף להמון חיות. הם לא קרובים להתרבות יתר.
ברמת המשאבים, אלה המשאבים הפרטיים שלנו, של האנשים שפועלים כאן. לא מדובר בכספים של המדינה ולכן אנחנו משקיעים אותם איפה שאנחנו רואים לנכון.
מבחינת התעללות, זו שאלת מיליון הדולר. זו אחריות מאוד גדולה שמעסיקה את כל מי שמתעסק עם בעלי חיים. אני כל הזמן שואלת את עצמי האם אני עושה את הדבר הנכון. הלוואי והייתה לי תשובה. אנחנו כל כך מושקעים בזה שיכול להיות שלפעמים אנחנו עושים טעות.
אני יכולה להגיד שבהמון מקרים שהיה נראה שזה הולך להמתת חסד לפי כל הקריטריונים, תוך חודש את קולטת את העטלף רץ על הקירות של הכלוב לכל כיוון, מתחבק עם עטלפים, מתווכח עם עטלפים אחרים וזה מדהים. יש דבר חשוב שצריך להבין על עטלפים: חיי החברה שלהם הם סופר-מורכבים, כמו בני אדם. יש להם חברים, יש עטלפים שהם לא אוהבים. אם הם רבים עם עטלף אחר הם זוכרים את זה שנים קדימה. הם חייבים חברים. גילינו פה שההחלמה של העטלפים היא מאוד מהירה כשהם בחברה.
איך אפשר לעזור לכם?
העמותה מחפשת בית חדש. מחסן או לול או מבנה נטוש באזור של הוד השרון, כפר סבא, עד בית דגן. מבנה הכי מפורק שיש ונבנה אותו מחדש. מינימום 500 מטר.
אנחנו מחפשים מתנדבים להסעות (קבוצת ווטסאפ שקטה), מתנדבים בבית המחסה, משפחות אומנה. אנחנו מחפשים אנשים עם מגוון כישורים, עורך וידאו, אנשים שיש להם סבלנות לביורוקרטיה שיעזרו לנו בנושאים משפטיים ומימוניים.
כל אדם שמוכן להקדיש מזמנו.
מוזמנים לפנות לעמותת עטלף בעמוד הפייסבוק שלנו לדיווחים ולפרטים נוספים על התנדבות.
נהניתם מהריאיון? הצטרפו לניוזלטר (בכפתור הצהוב בתפריט הראשי או בתחתית העמוד) וניפגש אחת לחודש בתיבת המייל שלכם עם כל מה שחדש במגזין.
שלכם,
אלכסנדרה
