“מה כבר יש לראיין עליו צלם טבע?” חשבתי לעצמי כשראיתי שב-15/6 מתקיים יום צילום הטבע העולמי. אם גם בכם עלתה התהייה הזו אתם עומדים להיות מופתעים.

בריאיון עם בועז עמידרור, צלם טבע ארץ-ישראלי, תגלו שצילום טבע הוא כל כך הרבה יותר מלצלם תמונה יפה. איך החוויות מקריירה צבאית של 27 שנים גרמו לבועז להתאהב בטבע? למה אין סתירה בין פעילות צבאית ואהבה לטבע ומה משותף לצילום טבע ומארבים נגד החיזבאללה? איפה אתיקה ומוסר נכנסים בעולם צילום הטבע? איך הטבע הישראלי השתנה בעשור האחרון בעיניו של בועז? ואיך להעשיר את היציאה הבאה שלכם לטבע ולהבחין בפלא שנמצא מתחת לאף שלנו?

כדי לגלות המשיכו לקרוא.

בתמונת הנושא: תן. צילום: בועז עמידרור

איך הגעת לצילום, למה דווקא צילום טבע?

כמו שהיום כל ילד מצלם ומנציח באינסטגרם את החוויות שלו, מצייר את ההיסטוריה שלו ומי הוא, כך אני מצלם מגיל צעיר מאוד. התחלתי את שירותי כחייל קרבי בסיירת מטכ”ל, חירניק, ולאורך כל השירות שלי המצלמה הייתה איתי בפאוץ’. הייתי הצלם של הצוות, אחר כך הצלם של קורס קצינים, אחר כך הצלם של קורס מ”פים… תיעדתי את החוויות שלי כדי לזכור.

במשך 27 שנות שירות אין פינה בארץ שלא הייתי בה, אין עונה בשנה שלא הייתי באותה פינה. הייתי עם היחידות עליהן פיקדתי בגבולות לבנון, סוריה, ירדן, מצרים ועזה. באימונים בצפון, בדרום, במרכז ובבקעה. אין כמעט אזור מיושב ולא מיושב בארץ שלא הייתי בו. בכל המקומות הייתי שקוע בתפקיד, אבל אתה לא יכול שלא להתפלא מהטבע, אתה פשוט לא יכול. אתה קם בבוקר כדי להיות בעמדת תצפית לתרגיל, אבל אז באה הזריחה ואי אפשר שלא להשתאות מהיופי הזה. ואז מתחיל התרגיל וזהו, אתה חייב להמשיך לדרכך.

בערך עשור לפני שהשתחררתי התחיל להירקם החלום. אמרתי לעצמי “אני אבוא לפה, למקום הזה, בגלל היופי הזה ואני אישאר פה ושום תרגיל או משימה מבצעית לא ייקחו אותי לשום מקום. אני אעמוד פה עד שתיגמר השקיעה ועד שהציפור תברח ועד שהדורבן ילך. אני אהיה שם בשבילם, לא בגלל התרגיל, אלא כי אני רוצה.”

ב-2009 שירתי כנספח בארצות הברית. עד לאותה תקופה הייתה לי קריירה צבאית עמוסה מאוד, חייל קרבי, קצין קרבי כל השירות בצנחנים. זו הייתה הפעם הראשונה שהיה לי זמן. קניתי מצלמה מקצועית, עם עדשות, והתחלתי ללמוד צילום מקצועי. טיילנו הרבה, הפכתי להיות אבא פנוי אז כל סוף שבוע וכל חג טיילנו. בארצות הברית יש טבע מטורף.

תחביב הצילום שלי התפתח והפך לאמצעי להגשים את החלום.

כשהשתחררתי והתפנה לי זמן התחברו להם עולם הצילום עם חלום הטבע.

היעלים במצפה רמון ישנים בתוך המצוק, זו ההגנה שלהם. כשעולה השמש, היעלים עולים אל פני השטח לחפש אוכל. אני מגיע לשם, ליד מרכז המבקרים, מצלם את הזריחה ופתאום מטפסים אליי יעלים. אי אפשר שלא להיות נפעם מזה.

ככה נולדה אהבה, וגם המחשבה שאני לא יכול להשאיר את היופי הזה רק לעצמי, שאני חייב להעביר את המסר לישראלים, להציג את הטבע קבל עם ועדה, להגיד “תראו, יש פה הרבה דברים מדהימים”. לא כל אחד יקום בשתיים כדי לנסוע למצפה לצלם את היעלים, אז אני לפחות מספר שהם שם, מחכים.

כל ההתנהלות שלי בטבע, התנועה שלי בטבע, היא פרי של דברים שלמדתי בצבא. בחירת נתיב התקדמות, שמירת נתיב התקדמות, הסוואה, שקט בעמדה, כיווני רוח, איזה שעות פעילים, ניתוח ציר, ניתוח מה רואים מנקודה. לחלוטין אני מול החיזבאללה. כשאני מצלם זאבים, תהליך בחירת ובניית העמדה שלי לא שונה מתהליך בניית עמדה במארב צלפים בגבול לבנון. הרבה מהפרמטרים הם אותו הדבר כי גם זאבים וגם חיזבאללה הן חיות רגישות מאוד. יש המון דמיון. ציוד ההסוואה שלי הוא אזרחי, אבל בניתי אותו על בסיס הציוד הצבאי. זה חלק מהמומחיות להיטמע בשטח.

האם אין סתירה בין פעילות צבאית ואהבה לטבע?

מי שנדמה לו שיש סתירה בין פעילות צבאית בשטח ואהבת טבע לא מבין כמה הוא טועה.

קודם כל נדבר על שטחי אש. תרגילי אש מתבצעים בפאתי השטח, לא בכולו. הסיכוי שכדור תועה יפספס את המטרה ויפגע בצבי קיים, אבל הוא נמוך.

החיות לומדות להסתדר עם תרגילי האש, הן לומדות להכיר את שטחי האש ומתרחקות מהירי. למשל, בבא”ח צנחנים, שבו יורים כל הזמן (לעומת שטחי אש אחרים שבהם ירי ותרגילי אש קורים לעיתים פחות תכופות), יש צבאים, צבועים וחיות נוספות בכמות הרבה יותר גדולה מהשטח, שצמוד ממערב, שמשמש כשטח מרעה.

שטחי האש של צה”ל הם שטחי שמורות הטבע הכי שמורים שקיימים. תא השטח שיורים בו בפועל לעומת השטח הכולל של שטחי האש, שסגורים לכניסת אזרחים, הוא ענק. לכן לחיות יש הרבה יותר איפה להסתובב. האיום הכי גדול על החיות הם בני האדם ושטחי האש מנטרלים את האיום הזה. שטחי האש לא מופרעים על ידי חקלאות, על ידי הרעלות, ג’יפים, מטיילים, מסיבות טבע…

ואוי ואבוי לחייל שיירה בחיה. אם מזהים חיה בשטח עוצרים את האש.

הערת העורכת: האמת, זכור לי מקרה או שניים מהטירונות שלי בניצנים (שהייתה ההזדמנות היחידה שלי לאורך השירות הצבאי להחזיק ולירות בנשק) שעצרנו את הירי במטווחים בגלל חיות בר שנכנסו לשטח האש.

דבר שני, הצבא מחנך את החייל לאהבת העם ואהבת הארץ, הוא יעשה הכל כדי לא לפגוע בטבע. כל קצין עובר בבה”ד 1 סדנה שמקנה לו תעודה של שומר טבע. הקצין, המפקד, בצה”ל יודע שהוא מחנך את החיילים שלו. הוא לא יכול לחנך את החיילים שלו לפגיעה בטבע כי משמעות הדבר שהוא מחנך אזרחים פחות טובים.

למשל, מפקד בא”ח צנחנים ביקש ממני תמונות של הטבע שסביב הבא”ח. כל בא”ח צנחנים מלא בתמונות טבע ולא בתמונות של צנחנים כדי שהחיילים יכירו את הטבע שסביבם.

דרך אגב, אני לא דורש שקל כשבצבא מבקשים ממני תמונות, זו שליחות מבחינתי.

איך צילום הטבע השפיע על היחס שלך לטבע וההתבוננות בו?

אני מחפש יופי. כדי למצוא אותו אני צריך ללמוד על הטבע, על החיות ועל אורכי החיים שלהן. אני מתחיל בויקיפדיה ומתקדם למקורות יותר מורכבים. כשאתה לומד על ההתנהלות של החיה פתאום הטבע מקבל אצלך מקום אחר, כי אתה מזהה תהליכים שלמדת עליהם, או מקבל הסברים לחלק מהדברים שאתה רואה.

כשאתה קורא אתה לומד הרבה דברים שלא ידעת לפני, למשל קראתי שאצל הצבאים אין מי שיישאר לשמור על העופר. העופר הצעיר לא יכול לרוץ ולברוח, כל ציפור יכולה לפגוע בו. מנגנון ההגנה שלו הוא היעדר ריח והסוואה.

באחד מטיוליי ראיתי נקבת צבי הנגב שיצאה מאחורי שיח, הבחינה בי, אבל לא התרחקה. ידעתי שזו עונת הרבייה ושיערתי שמאחורי השיח יש עופר. ניגשתי ואכן ראיתי עופר צעיר, גוש קטן כזה שיצא לפני כלום זמן. הבנתי שאני צריך לעוף משם כמה שיותר מהר. זכיתי. צילמתי כמה שיותר מהר ועפתי משם.

האם אוכלת את כל ההפרשות של העופר כדי שלא יהיה ריח. בתמונה, אם להסתכל טוב, רואים שהיא שמה אותו על גללים של פראים. המידע שלמדתי עזר לי להבין שיש לכך סיבה – הריח החריף של צואת הפראים מטשטש את ריח העופר.

האם תמונה מחליפה יציאה לטבע?

אחד הקטעים שלא רואים בתמונות זה שאני מגיע למקום, נכנס לעמדה, יושב שם ארבע שעות ולא בא כלום. זה קורה הרבה. השיא שלי זה 17 פעמים לקום לפנות בוקר, ללכת בחושך, להיכנס בלילה למצוק, לשבת במצוק ארבע-חמש שעות בכל פעם ובסוף לצאת בלי אף תמונה.

פעם כהייתי רואה דייגים עומדים שעות בבריכות מים מחכים לתפוס משהו. הייתי חושב לעצמי “ככה אתה משחית את הזמן שלך?! אין לך משהו טוב יותר לעשות?!”, והנה אני מוצא את עצמי יושב שעות בהסוואה בנגב, לא מוצא כלום ומבסוט!

אתה יושב מול הטבע, מול פיסת מדבר על המצוק, מרים משקפת ורואה פתאום בקיבינימט איזה זאב או צבוע… אתה מבין שאין מה לצלם את זה כי זה רחוק, אבל אתה רואה את הטבע שמתרחש סביבך, אתה רואה אותם, יודע שהם שם. זו חוויה.

מאחורי תמונה אחת יש שעות של חוויות ורגעים שאי אפשר לתאר.

אני יושב, מחכה לאיזו ציפור, פתאום מופיע פרצוף של יעל במצלמה שלי, או שועל. האחרון היה גור שועלים מתוק, שאף פעם לא ראה בן אדם. הייתי מכוסה מכף רגל ועד ראש בבד בצבע סלע, רק העדשה בחוץ, כך שהוא לא באמת ראה אותי. הוא רואה “סלע נושם”, הוא מסתכל ומסתכל ומסתכל, עשיתי לו איזה אלף תמונות. באיזשהו שלב הפסקתי לצלם ורק הסתכלתי עליו, הוא לא הבין מה הוא ראה והמשיך. הציפור שבשבילה הגעתי לא באה, אבל באה חוויה אחרת. רק מלספר לך אני מתרגש.

מה לגבי הטבע שנמצא ליד הבית, או בנסיעה קצרה מהעיר, שאנשים יכולים להיחשף אליו?

פארק “ראש ציפור” בתל אביב, פארק האגם בהוד השרון, או הרכס של שמורת חוף השרון בין וינגייט ליקום, פארק הצפרות בירושלים, שלולית החורף בנתניה… אני יכול להמשיך, יש הרבה. בכל המקומות האלה את יכולה לצלם טבע מטורף, לא רחוק מהחניה, גם אדם מבוגר או משפחה עם עגלה. אני התחלתי במקומות האלה.

איך אנחנו עוזרים לאנשים שיצאו לטייל להבחין בדברים, להעשיר את הטיול שלהם?

המקומות הממוסדים, כמו אלה שציינתי קודם, נמצאים בכל הארץ, במרכז ובפריפריה וההנגשה בהם טובה מאוד. יש שילוט שמנחה בדיוק מה יש במקום. כדאי גם לקרוא חומר לפני הביקור או לקחת הדרכה במקום.

תוכלו למצוא שפע של מידע על הטבע שנמצא סביבנו בקטגוריה “להתאהב בטבע” במגזין.

אפשר לנסוע לעין גדי, לנחל ערוגות, לעין עבדת ולנחל סער… בכל מקום כזה יש תחנות של רשות הטבע והגנים. בחלק מהמקומות צריך לשלם כמה גרושים לצורך תחזוקה של המקום ובתמורה מקבלים טבע ששומרים עליו נקי ונגיש. בדרך כלל אפשר גם לראות שם יותר חיות, כי החיות למדו להסתדר עם בני אדם. הסיכוי שלך לפגוש יעלים בעין גדי גבוה מאשר בנחל צאלים.

מנגד, יש את המקומות הלא ממוסדים, שמסומנים במפות השבילים ומצריכים ‘הייקינג’ (מסלול הליכה חד-יומי מאומץ). מדובר במרחבים פתוחים עם נופים מתחלפים. המסלולים האלה מצריכים מאמץ ומביאים אותך למקומות נידחים שבהם לא כל הזמן יש לעין מה לראות, לעומת במקומות הממוסדים שבהם העין כל הזמן עסוקה. במרחבים האלה אני הכי אוהב להסתובב, כי זה הטבע האמיתי והעשיר ביותר. הנופים היפים לא נמצאים בתוך עין עבדת, אלא כשאת עולה לחוד עקב. נופים יש רק שם, בשטחים הפתוחים ובנקודות התצפית. אגב, גן לאומי יוצא דופן, שיש בו תצפית הוא הר ארבל.

במרחבים האלה, הפחות מתויירים, ההנגשה לא קיימת, אלא אם תיקחי טיול מודרך.

הטיפ האחד שהוא הכי הכי הכי חשוב, שאף טיפ לא מתקרב אליו (איך אני מרים לטיפ…), הוא התנאי לכל, היופי בהתגלמותו – לקום. מוקדם. בבוקר. ולהיות. בשטח. בזריחה!

אם את לא בשטח בזריחה פספסת בענק!

לשמורות טבע אסור להיכנס לפני עלות השחר. לכן צריך לתכנן להגיע למקום כדי להיכנס מיד בזריחה.

המדינה הזו יפה פי שבע בשעותיה הראשונות. ישראל היא מדינה חמה. הנופים והצבעים בזריחה לא דומים לשעות השמש היוקדת. הקרירות, הצינה שיש אפילו בשיא הקיץ בשעות האלה, הסיכוי לפגוש חיות בזמן הזה… לא איכפת לי לאן הולכים – צאו מוקדם!

את שמורת עין גדי, למשל, פותחים בשמונה בבוקר, כי בשעות המוקדמות נותנים לחיות להסתובב במרחבים. אז תלכי בזריחה לחוף ים המלח או תעלי לאיזו תצפית ובשמונה בבוקר תהיי האדם הראשון לצעוד בפארק. שהחיות הראשונות שיברחו מבני האדם שמתחילים לטייל יברחו ממך.

אתיקה בצילום טבע

הלכתי לצלם טבע ופתאום זה הפך משוכלל.

למה הכוונה?

יש בעיה לספר לאנשים איפה אתה מוצא דברים, כי יש לנו דברים נדירים שצריך לשמור עליהם. למשל, אני עוקב בתקופה האחרונה אחרי מאורת זאבים, מצלם את הגדילה שלהם. אם אני מצלם יותר מידי נוף בתוך התמונה ואנשים ידעו לזהות איפה צולמה התמונה, יגיעו אנשים למקום כדי להרוג אותם כי מבחינת הבוקרים הם פוגעים בבקר.

לכן כשאני הולך לצלם את הזאבים, אני מחנה את האוטו כל פעם במקום אחר והולך עוד 3 קילומטרים ברגל, כדי שהאוטו שלי יחנה בתוך ישוב ולא יעמוד באיזה צד דרך ויוביל אל המאורה.

דוגמה נוספת הם הכחלים והשרקרקים. אלה ציפורים יפות מאוד וכדי לצלם אותן צריך להתקרב לקינון שלהן. כשאתה מתקרב אתה מפריע לקינון. אני מקפיד לשמור מרחק מקיר הקינון, אבל עדיין אני יכול להפריע ולכן אני מוסווה היטב ולא רואים אותי כי עובדה שהם מסתובבים סביבי, כלומר הם לא ערים לנוכחותי.

כדי לא להפריע להם יצאתי בארבע בבוקר, בחמש ועשרה עדיין חושך ואני כבר בעמדה. אני שם עליי את הרשת. הם מגיעים אל הקינים רק באור יום, הם לא רואים שאני שם. אני גם לא נשאר שם לאורך זמן, כי במקרה ואני כן מפריע והנוכחות שלי מונעת מההורים להגיע לקן, אני מגביל את עצמי לשעתיים-שלוש בעמדה.

יש מקומות שאני מגיע ורואה מוטות שאנשים תוקעים בקינים כדי שציפורים יעמדו ותהיה תמונה יפה. זה נורא. אם אני רואה מוטות אני הולך, לא מצלם במקום. הרבה צלמים, כולל טובים שזוכים להכרה רבה, שמים מזון לחיות כדי שהן יבואו. הם לא מבינים לפעמים את המשמעות של זה.

אני לא צדיק, אבל אני דואג לא להזיק לחיות.

אתה מדווח על דברים כאלה?

לא, למי?! זה לא מעניין אף אחד. חוץ ממנהלי קבוצות הפייסבוק, שמקפידים על כללים נוקשים מאוד.

מנהלי קבוצות הפייסבוק לצילום טבע לסוגיו הם ממש מורים ומחנכים לשמירת טבע בעיניי. הם עושים עבודת קודש. צילומים שניכר ללא כל ספק שגרם להפרעה לחיה הם מוקיעים… למשל אם תגיד בקבוצת היונקים איפה צילמת ימחקו לך את הפוסט. יש להם מפה מאוד כללית של הארץ ואתה תגיד ‘נגב’. הם לא מוכנים שתגיד ‘שדה בוקר’.

למשל, בין מרץ לאוגוסט אנחנו נמצאים בתקופת הקינון של הכחל והשרקרק ולכן אוסרים לשים תמונות שלהם בקבוצות צילום ציפורים וטבע. כדי למנוע מאנשים להגיע לקינים ולהפריע לקינון.

פעם צילמתי קן של רחם ובו שתי ביצים בשביל מטיילים מסומן בזמן שטיילתי עם חברים. אמרתי לחברים שלי שאסור להם לגלות לאף אחד כי אחרת אנשים יגיעו לצלם, ההורים שיבחינו בתנועה סביב הקן לא יחזרו לביצים. את התמונה שלחתי רק לחוקר שחוקר רחמים.

יש תמונות שאתה מצלם ואתה יודע שלא תפרסם.

הערת העורכת: זוכרים סרטון שהיה ויראלי לפני מספר שנים ובו אמא דובה והגור שלה מטפסים במעלה צוק גבוה וכמעט נופלים אל מותם? הסתבר בדיעבד שמה שגרם להם מלכתחילה להיקלע לסיטואציה המסוכנת היה הפחד מפני הרחפן שצילם אותם. זו דוגמה להתנהגות מאוד לא מוסרית בצילום טבע.

אתה מרגיש שינוי בטבע לאורך השנים שאתה מצלם?

כן, דווקא השנתיים האחרונות מאוד בולטות. היו סגרים, אנשים לא נסעו לחו”ל והתחילו לטייל בארץ. פעם היית פוגש בשביל הגולן מטייל פעם ב… היום, בטח בעונות, זה טרפת. היו פעם מקומות סודיים, היום אין כאלה. אין מקום שבלוגר לא מצא ופרסם אותו. פעם כדי למצוא את המקומות האלה היית צריך לחפור בספרים, באטלסים. היום הטבע מונגש יותר לעם ישראל הטוב.

לראות מטיילים בארץ זה פשוט כייף. אנשים שהלכו לטייל בארץ ישראל, במכמניה ובמקומותיה היפים, בעיניי אין דבר יותר נשגב מזה. מבחינתי ככה זה צריך להיות, ללמוד לאהוב את הארץ שלנו זה דרך הרגליים. פגשתי, באחד הטיולים שעשיתי עם חברים, אב ובן שעשו את שביל הגולן לכבוד הבר מצווה של הבן וביקשו שאצלם אותם רוקדים. הסתבר שברגעים קשים לאורך המסלול הם המציאו ריקוד. אלה הדברים שאתה פוגש וגורמים לך לחיוך שנשאר ימים.

המודעות והדאגה לטבע עולה. המפגעים היו פה תמיד, אבל עכשיו התחילו לדבר עליהם.

גם את בעצמך והבלוג שלך הם דוגמה לחלק מגל שמתחיל עכשיו.

כמי שמסתובב המון בשטח, התמונה שאני רואה היא מאוד חיובית.

המזיקים הגדולים לטבע זו התעשייה, החקלאות המוגזמת והרעייה ללא פיקוח. אף מטייל לא אחראי לא עשה נזק לנשרים כמו חקלאי שהרעיל פגר.

היום יש יותר זאבים. פעם כדי לפגוש דאיה שחורת כתף היית צריך להתאמץ, היום היא בכל מקום, בכל הארץ. פעם לפגוש חתול ביצות היה נדיר מאוד, היום זה אחרת.

מצד שני, יש גם יותר מינים פולשים. יש זוג נקרים, שהקן שלהם נמצא על צד הכביש, ואני מצלם בכל פעם שאני ברמת הגולן. כשהתחלתי לצלם לפני שלושה שבועות כנראה היו ביצים, הזוג הלך וחזר והיה משאיר את הקן לבד. עכשיו יש כל הזמן סביב הקן מיינות שרוצות את הגוזלים של הנקר וגם את המקום. מה שקורה עכשיו זה שההורים כל הזמן שמים שמירה. כל הזמן אחד מההורים נמצא. זה אומר שיש רק מחצית מכמות האוכל לגוזלים.

גם החקלאות מתפתחת ובמקום שבו היה נחל היום יש כרם. בגליל זה כבר בלתי נסבל. קשה למצוא נוף טבעי בלי שיהיה מטע בתמונה.

במקביל, התפלת המים הביאה יותר מים לנחלים.*

*על התוכנית להשבת מים לטבע באתר רשות הטבע והגנים.

מסר לסיכום

הטבע שלנו הרבה יותר עשיר ממה שאנחנו חושבים, הרבה יותר יפה, צאו לשטח! אל תסתפקו בתמונה.

את בועז עמידרור תוכלו למצוא בבפייסבוק, בהם הוא מנגיש את הטבע בתמונות, וידאו והסברים. תוכלו לעיין בתיק העבודות שלו באתר וגם להזמין אותו להרצאה בטלפון או בווטסאפ שמופיעים באתר.

אם אתם צלמים מתחילים ורוצים להתייעץ הוא תמיד שמח לעזור!

כנ”ל אם אתם חוקרים וצריכים דיווחים מהשטח ותמונות – בועז הוא הכתובת.

נהניתם מהריאיון? שתפו אותו עם חברים והירשמו לניוזלטר (בכפתור הצהוב בתפריט הראשי או בהמשך העמוד) לקבלת עדכונים למייל על כל מה שחדש במגזין.

שלכם
אלכסנדרה