“אן לא בזבזה אף רגע בשבועיים האלה. היא הכירה כל עץ וכל שיח בסביבה. היא גילתה שביל שהתחיל מתחת למטע התפוחים והמשיך דרך רצועת יער, והיא הלכה בו עד סופו ועצרה בכל פינות החמד שלו: הנחל והגשר, האשוחים הסבוכים וכיפת עצי דובדבן הבר, פינות השרכים והמשעולים שענפי האדרים סוככו עליהם. היא התיידדה עם המעיין שבמורד העמק – מעיין עמוק, צלול, שמימיו קרים כקרח; הוא נבע מתחת לאבני חול אדומות וחלקות, סביבו צמח סבך שרכי-מים וגשר עץ נמתח מעליו. הגשר הוביל את רגליה המרקדות של אן לגבעה מיוערת, שבה שרר תמיד אור רך של בין ערביים תחת האשוחים הזקופים והצפופים. הפרחים היחידים שצמחו שם היו רבבות של פעמוניות עדינות – הפרחים הביישנים והמתוקים ביותר מכל פרחי היער – ופרחי אַסתר חיוורים אחדים, שנראו כמו רוחות הרפאים של פרחי השנה שעברה. קורי עכביש דקיקים הבהיקו כחוטים של כסף בין העצים, ונדמה היה שענפי האשוחים משוחחים זה עם זה.”

מתוך “האסופית”, מאת: לוסי מוד מונטוגמרי.

לאחרונה יצא לי לצפות בסדרה “אן עם הצמות” בנטפליקס (3 עונות של עונג צרוף).

מדובר בסדרה שמבוססת על הראשון מתוך סדרת הספרים של לוסי מוד מונטוגמרי שמספרים את סיפורה של אן שירלי, ילדה יתומה שטעות הביאה אותה למתיו ומרילה בעלי החווה הירוקה. האחים הרווקים-המזדקנים החליטו לאמץ נער שיעזור בעבודות החווה. הדבר האחרון לו ציפו הוא הילדה הג’ינג’ית החולמנית והדעתנית.

הסדרה, לדעתי, אפילו מוצלחת יותר מהספר. בעוד שהספר כתוב ממאחורי משקפיים ורודות, תמימות וילדותיות במידה מסוימת – הסדרה כבר הרבה יותר בוגרת ומציגה הסתכלות אופטימית ומלאה טוב ורוך על החיים שלא תמיד ורודים.

אחרי שעשיתי בינג’ מלווה בחיוך מאוזן לאוזן אליו מידי פעם הצטרפה דמעה או שתיים החלטתי שהדמות של אן היא המגזין בדמות אנושית. ההתבוננות בטבע והפליאה ממנו הן המוטיב הראשי בסיפורה של אן. אן בוגרת לגילה, טובת לב וניחנת בסקרנות שלא יודעת שובע. היא קוראת בשקיקה ספרים, עיניה הסקרניות בוחנות בחיפוש אחר יופי בכל פרט ופרט בסביבה והיא חוגגת את הטבע שמקיף אותה.

מדע הפליאה

רגש הפליאה כבר מזמן יצא מתוך הסיפורים ואינו שמור לילדים בלבד, כעת הוא הפך לתחום מדעי כשלעצמו ויש לו חשיבות רבה. מדע הפליאה, ההשתאות, הוא תחום מדע חדש שנולד לאחרונה כשהוא עבר מהפילוסופיה לפסיכולוגיה.

כשאנחנו חווים פליאה קצב הלב שלנו יורד, אנחנו מרגישים צמרמורת, אולי גם רעד.

מלבד התחושה הנעימה שמתפשטת בגוף, לתחושת הפליאה השפעה גדולה על מצבנו הפיזי והנפשי. בדיקה של הגוף שלנו בזמן פליאה הראתה שאנשים שחווים יותר רגעי פליאה בחייהם, מדדי הדלקת בדם שלהם נוטים להיות נמוכים יותר.

חוויות הפליאה דורשות מאיתנו ריכוז גבוה ותשומת לב לפרטים, כך שכל דבר אחר, כולל דאגות היום-יום נדחקים הצידה. באופן זה הפליאה מזמנת לנו נוכחות ברגע ורוגע (מיינדפולנס).

פרופורציות, פתיחות וחדות מחשבה

בנוסף, רגעי השתאות גורמים לשינוי של נקודת המבט, מחדדים את המחשבה שלנו ונותנים לנו תחושה של גרגר קטן בכדור הארץ, משנים את התפיסה שלנו של היקום ושל חיינו. הפליאה מסירה חסמים וגורמת לפתיחות לאנשים ולסיטואציות.

“זו הייתה תקופה שבה הנחתי בצד את הידע וחוויתי חוויה בלתי אמצעית של הטבע, של המיסטיקה שבו. אני יושב, חוקר משהו, חושב לעצמי כל מיני מחשבות ופתאום שלוש זיקיות יוצאות מאיזה שיח והולכות לקראתי. אני יוצא בערב ורואה את כל האדמה מלאה נקודות זוהרות (זחליליות), מין קסם שכזה. חוויתי המון דברים כאלה בחווה, למדתי המון מהתקופה הזו.” מתוך הריאיון עם אביב בייליס לרנר, מקים עמותת “ונטעת” ששואפת לייער יבשות.

סקרנות ויצירתיות

רגעי השתאות ופליאה גורמים לנו לתחושת סיפוק, סקרנות, ביקורתיות, יצירתיות וחשיבה מדעית. הם מעוררים ענווה ואומץ לחקור את חוסר הוודאות ומסירים פחד, נחרצות ודעות קדומות. כתוצאה מחוויות פליאה אנחנו שואפים להבין יותר את הצד השני ומפחדים ממנו פחות.

ביומימיקרי – ראיון עם עדנה לאופר על הטבע כמקור השראה, יצירתיות וחדשנות

חשבו על זה, הגילויים והתובנות הגדולים בהיסטוריה קרו ברגעי פליאה.

פליאה עושה אותנו אנשים טובים יותר

אותו המנגנון שפועל בזמן פליאה עושה אותנו אנשים טובים יותר. מחקרים הראו שאחרי חוויות פליאה, אנשים הפכו לאנשים טובים יותר, היו אמפתיים ונדיבים יותר. בדיקה הראתה שברגעי פליאה, האזור במוח שלנו שאחראי על האגוצנטריות נכבה ולכן אנחנו הופכים ליותר אלטרואיסטים.

למידע נוסף על פליאה במגזין “מהות החיים” ו-באתר “פסיכולוגיה עברית” וגם במגזין מנטה.

אינטראקציה עם הטבע

הטבע הוא אחד הגורמים המרכזיים שיכולים לעורר בנו תחושת פליאה. בנוסף ליתרונות של הפליאה, לאינטראקציה שלנו עם הטבע יש חשיבות גדולה מאוד.

פרופ’ אסף שוורץ וד”ר אגת קולאוני מהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים וד”ר ליאת לבונטין מהפקולטה לתעשייה וניהול ע”ש דוידסון בדקו ומצאו שהקרבה לטבע משפרת את הרווחה הנפשית יותר מחשיפה פסיבית כמו מבט אל נוף ירוק. בסקר שערכו בקרב 1023 מבקרים בפארק הטבע ברמת הנדיב, נמצא שככל שהאינטראקציה עם הטבע הייתה קרובה יותר (וכללה מגע באלמנטים טבעיים או הרחה של פרחים), המבקרים היו מאושרים יותר בעקבות הביקור בשמורה.

בניסוי אחר, ביקשו מ-303 סטודנטים בטכניון לעשות הליכה של חצי שעה בטבע. המשתתפים שהתבקשו לבצע משימות שקירבו אותם לטבע תוך כדי הליכה (למשל, להריח פרחים או לגעת באלמנטים טבעיים) הרגישו קרובים יותר לטבע וטוב יותר אחרי ההליכה.

מתוך אתר “הידען”.

מהמבנה אל הטבע – למידה חוץ כיתתית כמקום לפרוח

לסיכום

אן מזכירה לנו את המשמעות של תחושת הפליאה, והחשיבות ליזום ולייצר הזדמנויות לחוויות של פליאה והשתאות בתוך השגרה השוחקת. אם נשכיל לעשות זאת, לעצור את המרוץ, לפקוח את העיניים, להתבונן בסקרנות סביבנו ולבלות יותר זמן בטבע – נחיה חיים טובים ובריאים יותר, חיי רווחה,  מלאי יצירתיות, השראה ופתיחות לב.

בקטגורית “להתאהב בטבע” תוכלו לקרוא על שלל פלאי טבע שנמצאים מתחת לאף שלנו.

שתפו אותי, מה מעורר בכם פליאה? הצטרפו אליי בניוזלטר, שם אנחנו נפגשים אחת לחודש עם כל מה שחדש במגזין ומנהלים שיח פתוח ממייל אל מייל.

שלכם,
אלכסנדרה