שבועות רבים עברו עליי בהתרגשות לקראת הכתבה ה-100 למגזין שהייתה אמורה לעלות בחודש מרץ. איזה ציון דרך, איזו גאווה על ההתמדה… הבלוג שלי במקום מכובד ברשת, עם 100 כתבות, כולן מחדשות וחדשניות ברשת העברית והאמת גם ברשת הבינלאומית, רובן מעולות, חלקן יצירה של ממש. מה אעשה לכבוד המאורע?! איזו פעילות? מה גודל המתנה שאעניק? מה היא תכיל?

חלפו השבועות והכתבה האחרונה שעלתה למגזין היא הכתבה ה-99. הכתבה ה-100 טרם נכתבה. המספר הזה – 100 כתבות, שלוש שנים של ריצת אמוק, זרם רעיונות בלתי פוסק, רשימת משימות שרק גדלה, עבודה מהבוקר עד שעות הערב המאוחרות, למידה, סטרס, ועוד עשייה…

אבל למה אני לא מרגישה שהתקרבתי למטרה שלי? למה אין לי טיפת אנרגיה ותשוקה לכתוב כתבה נוספת? למה אני מרגישה שוב שאני נסחפת עם זרם המילים הרחק מהמצוף אליו אני שוחה בנחישות והתמדה? למה אני מרגישה כל כך מרוקנת מהשראה, ממעוף?

אז לכבוד הכתבה ה-100 הפסקתי ליצור תוכן. הפסקה מוחלטת בכל הפלטפורמות. עצרתי את ריצת האמוק חסרת המצפן, את זרם המילים האינסופי והתכנסתי פנימה, בלי רגשות אשם, בלי ייסורי מצפון (I wish), כדי לדייק ולחזק את היסודות, כדי להתבונן, לאפשר לתהליך לקרות, למוח היצירתי שלי לעבוד, לשאלות להישאל, כדי לחזור למסלול בטוחה יותר, חדה יותר.

ההחלטה לעצור הגיעה במקביל לקורס מיתוג וקריאייטיב שלקחתי ב-Lu School עם יעל אורנשטיין וחן נבו. קורס שהגעתי אליו לאחר תקופה ממושכת של חיפוש אחר הלימודים הבאים, במטרה להתפתח אישית ומקצועית, להרחיב אופקים וללמוד משהו חדש, אחר, שונה בנוף, יצירתי, אפילו אומנותי במידה מסוימת.

בזכות הקורס הבנתי שחלק מעבודת היצירה כוללת גם זמן התבוננות ומחקר – זמן שלא היה לי.

לפני ההחלטה על ההפסקה קיננה בי שאלה קשה – האם העשייה, הכתיבה פה, היזמות הסביבתית עדיין בוערת בי או שאולי הגעתי למיצוי וזה הזמן לחפש את הדבר הבא? לפעמים בתוך החיים האינטנסיביים של עבודה, יזמות, חיים אישיים (שגם הם מביאים איתם תקופות לא פשוטות), חובות ומטלות היומיום אנחנו מוצאים את עצמנו פועלים על אוטומט ושוכחים את ה’למה מלכתחילה?‘. מאבדים את המשמעות.

העצירה הזו ובעיקר שטף הרעיונות והחשק לחזור לכתוב שהגיעו זמן קצר מאוד מהרגע שהפסקתי לדחוק בעצמי לייצר עוד ועוד תוכן – הוכיחו לי שהתשוקה שם, אני במקום הנכון.

יותר מכך, הספקות לגבי הדרך שלי לעשות את הדברים קיבלו גם הם מענה: אני בדרך הנכונה. לא משנה כמה קולגות, מומחים ויועצים יביעו את דעתם האישית והמקצועית האם נכון לפעול כך או אחרת, כשאני נאמנה לעצמי ופועלת מהלב אני משיגה את המטרה – להשפיע, לגייס את האנשים שקיימות ושמירה על הסביבה לא מעסיקים אותם ביומיום ולהעניק אופטימיות וכלים להשפעה לאלה שכבר כן.

יש עוד הרבה שאלות פתוחות. בעוד שהלב והנשמה של היצירה שלי נמצאים כאן, במגזין, כל מה שנוגע בפלטפורמות שעוטפות אותו עדיין לא ברור. אני מאפשרת לשאלות הפתוחות להישאר כאלה, מכבדת את התהליך ובעיקר משתדלת גם להנות ממנו ומהלמידה שהוא מביא איתו.

אם אתם כאן, קוראים את המילים האלו, כנראה שאתם אוהבים את התוכן במגזין מספיק כדי להתעניין גם במאחורי הקלעים של היצירה שלו. כמי שאיתי כברת דרך, אשמח שתשתפו אותי במחשבות, אולי גם העדפות כאלה ואחרות שנוגעות לתוכן של המגזין, בתגובות וכמובן גם במייל (באמצעות טופס יצירת הקשר).

שלכם,
אלכסנדרה