זהו טור אישי על תוכן ומסרים בעידן הדיגיטלי, על השפעה ועל כוחה של המילה הכתובה, וגם הצצה אל חדר העבודה שלי, המקום בו המילים נולדות.
עידן שמקדש מסרים קצרים ומהירים
משך הריכוז שלנו מתקצר מיום ליום ואם ברצוננו להעביר מסר יש לנו שניות ספורות. בהתחלה העולם הונע על ידי מסרים כתובים בעיקר. אליהם הצטרפו התמונות, שהרי תמונה אחת שווה אלף מילים. אבל אז גם התמונה הדוממת הפכה מורכבת מידי עבורנו והתחילה לדרוש מאיתנו יותר ריכוז ממה שביכולתנו להקדיש. הגיע הוידאו – תמונות מרצדות על צג, וגם פה המסרים הולכים ומתקצרים, מזדקקים ומתדייקים לכדי מסר חד בשניות או דקות ספורות.
אולי זה יפתיע אתכם, לאור הטקסטים הארוכים יחסית שאני כותבת כאן, אבל אני חסידה של מסרים קצרים. “חדל בלה בלה” מאפיין את כל העבודות שלי, ואפשר לומר שכנראה שברתי שיא או שניים ביחס ההפוך בין גובה הציון לאורך העבודות האקדמיות שהגשתי לאורך שנות לימודיי.
ובכל זאת, אני מרגישה שברבים מהתכנים שאני צורכת, כתובים ומצולמים, מרוב ניסיון לדייק ולצמצם אובד המסר ומשתטח. ההוכחה לכך היא כנראה תגובת הנגד שגורמת לכך, שלמרות היצע הפלטפורמות והטכנולוגיות שמאפשרות העברת מסרים בווידאו, עולם הבלוגים הכתובים הולך ומתפתח. מיומן אישי ברשת הפך הבלוג לדבר חובה לכל אדם או חברה שמעוניינים לייצר השפעה, נוכחות ולבנות שם. בלוגים הפכו למקור ידע שמספק תשובות מפורטות ומקצועיות במגוון תחומים וכמעט על כל שאלה שנפנה לגוגל.
המילה הכתובה ואני
הקשר שלי עם המילה הכתובה התחיל לפני שנים רבות, כשרק התחלתי לכתוב את המילים הראשונות, כבר כתבתי מכתבים להורים שלי (אבא שלי שומר על כמה מהם עד היום). כשהשתפרתי בכתיבה ליווה אותי יומן אישי לאורך כל שנות בית הספר היסודי ותחילת חטיבת הביניים. עד שבשב-2004 חברה פתחה לי בלוג, יומן אישי ברשת, אותו חולקים עם אנשים זרים, קהילה וירטואלית. לא תאמינו, אבל בשביל הצחוקים עשיתי חיפוש ומצאתי אותו, עדיין קיים! עם כל הטקסטים, השירים והסיפורים של גיל ההתבגרות, כאן מציצים בו.
מורשת מבית אבא
אני זוכרת איך הייתי מקלידה לאבא שלי מכתבים רשמיים לכל מיני גורמים בתפקידי מפתח. עשרות מכתבים למטרות שונות. אבא שלי, שמאז ומתמיד היה פעיל בחברה ובקהילה, מאמין בכל ליבו בכוחה של המילה הכתובה, במיוחד כזו שמכותבים אליה גורמים רבים. הוא כתב מספר ספרים ועשרות מאמרים במטרה “לשלוח את לחמו על פני המים”, להשאיר חותם.
כאן תוכלו לקרוא את פוסט האורח של אבא שלי פה במגזין, על האדם והסביבה ביהדות.
אם אני בוחנת ממקומי ומחיי היום, כאדם בוגר, אני מוצאת שווידאו, פודקאסטים, אפילו פוסטים כתובים ברשתות החברתיות זה נחמד, זה נוח, בתור לרופא, תוך כדי ארוחת צוהריים, או בזמן נסיעה ארוכה או שטיפת כלים – אבל בסופו של דבר, כשאני רוצה להבין לעומק, ללמוד באופן יסודי נושא, אני פונה למילה הכתובה, למאמרים, לספרים, לבלוגים (כאלה שמשקיעים, לא שמספרים את המובן מאליו ב-300 מילים).
המסרים הכי חזקים שנצרבו במוחי ובליבי היו כתובים. המילה הכתובה מאלצת אותי לעצור את המירוץ, לשים בצד כל עיסוק אחר ולהקדיש את הזמן והריכוז שלי בקריאה. החיסרון עליו דיברתי בהתחלה הוא גם היתרון.
“הפרינט מת”
כך אומרים אנשי תקשורת ועיתונות.
אני אומנם מכורה לתחושת הנייר בין הידיים וריח הדפוס, ועוד יותר ריח הכרום, שנודף מהדפים, אבל בתוך תוכי אני מבינה שעדיף לכולנו שהפרינט ימות. הסיבה הברורה והמתבקשת היא הסיבה הסביבתית של תעשיית הנייר והדפוס, אבל לא רק.
המסר הכתוב המודפס מוגבל בנגישות שלו, נגישות גיאוגרפית, חברתית-כלכלית, והשפעתו היא זמנית. לעומת זאת, כשהמילים נשלחות אל היקום הוירטואלי האינסופי של רשת האינטרנט, הן שם לנצח. הן נגישות לכל המעוניין, לא מבחינות בין מיקומים גיאוגרפיים, שיוך חברתי או כלכלי ולא מתחשבות במרחב ובזמן. כל אחד, בכל שלב, יוכל לאתר אותן ולספוג את השפעתן.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
כי חשוב לי שתבינו למה אני מתעקשת לכתוב, למה אני בוחרת להשקיע את כל משאביי בכתיבה במקום בצילום סרטונים מגניבים וויראליים. כדי לעודד אתכם להשתמש בכלי הזה, בכתיבה, כדי להשפיע, לשנות, לספר את המסר שלכם ולהעביר אותו הלאה.
וכדי להודות לכם ולהביע את הערכתי אליכם על כך שאתם כאן, קוראים את המילים שלי, בוחרים בהן על פני תמונות מרצדות על צגים. על כך שהטבע והעתיד שלנו על הכוכב הזה חשובים לכם מספיק כדי שתפנו את זמנכם היקר מכל שאר העיסוקים והמטלות ותקדישו אותו לקריאה מעמיקה.
תודה.
בואו נגדיל יחד את מעגל ההשפעה של המילים הכתובות במגזין הזה. בתחתית כל מאמר במגזין מופיעים לחצני שיתוף ברשתות השונות. אהבתם מאמר? שתפו אותו עם המעגלים הקרובים והרחוקים שלכם והגדילו את השפעתו.
שלכם,
אלכסנדרה
