בהמשך לסדרת הראיונות שאני עורכת עם אנשים מעניינים מתחום הסביבה, היום תתארח בבלוג האמנית האקולוגית המייסדת, שי זכאי.

ראיונות נוספים בבלוג:
איתי יקר – ממונה תחום המיחזור בעיריית נתניה בראיון שכולו מיחזור
מיכל אקרמן – מנכ”לית יקב תבור על חקלאות בהרמוניה עם הטבע
לי שוץ גביש ונעם שטיינר – מקימות קבוצת “ירוק בהייטק”
שיחה על טבעונות וצעדים למען הסביבה עם מתן פרנקו
שרון גרה – מעצבת פנים ירוקה

שי זכאי היא צלמת, פעילה חברתית וסביבתית, שהלבישה על המצלמה מגוון תפקידים, ביניהם שמירה על הטבע. בין העבודות שלה והספרים שהוציאה “תמונת אשה” ו”תווי יער – הספרייה”. היום שי גם מטפלת הוליסטית שעוסקת בנשיות ובטיפול בנפש האדם באמצעות החיבור אל הטבע.

בחיפושיה אחר דרכים לא שגרתיות להעלאת המודעות בנושאים חברתיים וסביבתיים דרך השפה הוויזואלית, שפה אוניברסלית, שחוצה גבולות פוליטיים וגאוגרפיים, היא הפכה מהפכנית וחלוצה בתחום הצילום בפרט והאמנות בכלל.

איך הכל התחיל? ילדות בין אדמה ושמים

ראש פינה

גדלתי בתל אביב, אך את כל החופשים שלי ביליתי אצל סבא וסבתא בראש פינה שם צברתי חוויות שהפכו מכוננות עבורי. הריחות של הלחם הטרי שהרגע נאפה, אותו היו שולחים אותי להביא מהמכולת במעלה ההר, לא טעמתי דבר כזה מאז.

לא הייתה אז מערכת השקיה והשקיית העצים הייתה תפקידי. היה לוקח לי כמה שעות להשקות את כל הגן עם צינור המים. תוך כדי הייתי מהרהרת במים שמגיעים לגומה, שוקלת להעמיק אותה.

סבא שלי היה איש אוהב אדמה, ידיו מגוידות וליבו שקט. הוא היה לוקח תפוז, יושב איתי על אבן, ועם האולר שתמיד היה בכיסו מקלף את הקליפה בתנועה אחת, שבסופה היו נשארים התפוז הקלוף וספירלת הקליפה.

כל החוויות האלו היוו חינוך של מוסר עמוק כלפי הסביבה בה אנחנו חיים, של אהבה גדולה מאוד, של פיתוח היכולת להתבונן בפרטים הקטנים ובו זמנית במערכת המקיפה אותנו. אלה לא דברים שלומדים בקורס באוניברסיטה, אלה דברים שנצרבים בתאים שלנו בעקבות חוויות החיים.

בכניסה לבית בראש פינה היה שביל צר בין שני עצי ענק. ביניהם סבא שלי בנה, משמיכה וחבל, נדנדה אותה תלה בין העצים. הוא היה קושר חבל אל בוהן שלו ומנענע אותי תוך כדי קריאת עיתון. הייתי שוכבת על השמיכה, מביטה אל השמיים ומאזינה לחריקות העץ תחת תנועת הנדנדה.

תל אביב

השכנים שלנו בתל אביב היו אדריכלים. כילדה, הייתי יושבת מתחת לשולחן שלהם ושומעת את השפה הזו של עיצוב ותפיסת חלל.

לאחר מכן, כנערה, היה לי חבר שמשפחתו הייתה אחת מאספני האמנות הגדולים בארץ וחוויתי בביתם את אהבת האמנות והיכרות עם יצירות מקור מכל העולם. אומנים ידועים היו אורחי קבע בביתם. אחד מאותם אומנים היה יצחק דנציגר שיצירותיו היוו מקור השראה בשבילי. הוא היה אמן תפר מבחינתי, אמן סביבתי שניתן היה לראות בעבודותיו את ההתחלה של האמנות האקולוגית.

“חקרתי האם תמונה באמת שווה אלף מילים”

למדתי תואר ראשון בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית. לאחר התואר הראשון למדתי צילום במכללת הדסה ומאותו הרגע זו הייתה השפה המקצועית שלי. עבדתי בעיתונות וחקרתי סוגיות חברתיות דרך המצלמה. עשיתי כתבות חוקרות בעבודה תהליכית לצד עבודה עיתונאית מהירה (ביחס לאז).

בפרויקט “תמונת אשה”, במהלכו צילמתי 46 נשים בסביבת החיים הטבעית שלהן, אחד הדברים שהיה חשוב לי בצילום נשים אלו הוא היעדר היררכיה – הפרופסור לא חשובה יותר מהבדואית. כך גם בטבע, האדם לא חשוב מהנמלה. ההיררכיה אינה קיימת. ברגע שנפנים את זה, נוכל לפתח ענווה ויחס נכון כלפי החיים על כדור הארץ, אחרת לא יישאר דבר.

את התואר השני שלי עשיתי באוניברסיטה העברית. התוכנית הותאמה לי באופן אישי וכללה שילוב של אמנות, לימודי סביבה, ופילוסופיה ואתיקה סביבתית. השם שהוענק לתואר הוא “אמנות ומדיניות סביבתית”.

המטרה שלי הייתה לאתגר אומנים אחרים לחקור את הסביבה בבואם ליצור יצירה. על במת הכנס הבינלאומי “פסגת כדור הארץ” ביוהנסבורג, בנוכחות 65 אלף איש מכל העולם וראשי ממשלות ושרים, הצגתי את הפרויקט הגדול שלי “נחל בטון” וקראתי לאמני העולם לחקור את הסביבה ולהגיב אליה ועליה דרך אמנות.

פרויקט “נחל בטון” – שיקום נחל כיצירת אמנות

פרויקט “נחל בטון” נמשך 4 שנים. הוא התחיל מתשוקה שבערה בי להציל את נחל עציונה, נחל שזוהם עד כדי שנחסם על ידי זיהום בטון שנשפך ממפעל סמוך.

לקריאה על נחלים וחשיבותם לחצו כאן.

המצלמה ככלי מחקר

תחילה, בעזרת המצלמה, עקבתי במשך שנה, ארבע עונות, אחר הנחל. מיפיתי את מצב הזיהום ומקורותיו, צילמתי ותיעדתי את הסביבה. בכל פעם הזמנתי אורח אחר להצטרף אליי, איש מקצוע. למשל, על מנת להבין את משטרי הזרימה של הנחל הזמנתי הידרולוג. בפעם אחרת הזמנתי בוטנאי כדי להבין האם הצמחייה נפגעה. הזמנתי גם אמן אחר שעוסק באדמה ועוד.

בכל ביקור של אורח, המצלמה שלי תיעדה דבר שונה, מנקודת מבטו של האורח ובהתאם לתחום המומחיות שלו. לאחר שנה היה לי מסמך מצולם מאוד משמעותי. מסמך זה הוא שהשפיע על בעל המחצבה לשתף איתי פעולה.

העבודה התהליכית והמחקר המקדים חייבים לקרות בכל מקום שבו שאנחנו רוצים להיטיב עם הסביבה ולפעול למענה. ללא תהליך, אין שום משמעות לפעולה. חשיבות גבוהה גם לתיעוד של התהליך, תיעוד שמשמש כאדוות לאורך שנים קדימה.

אולי יעניין אתכם גם לקרוא: צילום טבע כמו שמעולם לא דמיינתם – ראיון עם בועז עמידרור

מודל חדשני לשיקום סביבתי

בסיום 4 שנים מתחילת הפרויקט, שוקמו 2 הק”מ הבעייתיים בנחל ונעשו פעולות לשלב את הציבור מכל הסביבה. החידוש היה בכך שלא הגעתי מהממסד. לא הייתה לי שום אפשרות אכיפה והשיטות שנקטתי בהן היו אחרות לגמרי.

בעזרת צילום הצגתי לבעל המחצבה ולבעלים של מפעל הבטון את הנזקים בדו-מימד. הפכנו קהי-חושים למראות הנזקים הסביבתיים ביום-יום, אך כשמראות אלו הופכים לאמנות שמוצגת בדו-מימד, המוח שלנו מגיב אחרת. זה מה שחולל את השינוי הראשוני.

התוצר האמנותי בפרויקט, מלבד הצילומים שמתעדים את התהליך, הוא פסלים שהוצבו בשטח. במקום ישנן חמש תחנות, לכל אחת מהן משמעות בתהליך שיקום הנחל.

להבדיל ובניגוד לאמנות סביבתית שמשתמשת בטבע כרקע לפעילות האמנותית, לאמנות האקולוגית יש תפקיד חברתי וסביבתי. כל עבודה נובעת מהשטח, מהטבע, ולא מוחדרת אל הטבע כאילוץ. למשל, אחד מהפסלים בנחל הפך ממטרד של חצי מטר עובי בטון שנשפך לנחל לתחנת מנוחה לציפורים.

כנסו לראיון שערכתי עם עורך דין אריאל אלסנר על החיבור בין מדע ומדיניות בפרויקט שיקום נחל אלכסנדר וכוחו של האזרח במקומות שבהם המדינה נכשלת.

אדוות “נחל בטון”

בעקבות הצלחת הפרויקט התקבלה החלטה על ידי השר להגנת הסביבה דאז, שלום שמחון, להכניס אמנים אקולוגיים למנהלות הנחלים. אמנים שישבו בוועדות השונות בקבלת החלטות לגבי נחלים ושיקומם. לצערי השר התחלף בבחירות וההחלטה לא יצאה אל הפועל.

דבר מרגש נוסף שקרה הוא ש-Google Earth בחרו בפרויקט נחל בטון להיות אחד מ-20 פרויקטים מכל העולם והיחיד במזרח התיכון שמופיעים על המפה. יתר על כן, הפרויקט הזה הוא יצירת האמנות היחידה שמופיעה במפת סימון השבילים הרשמית של ישראל. וועדת השמות הממלכתית של מדינת ישראל קרראה לה “שביל הבטון”.

עקרונות האומנות האקולוגית

אמנות אקולוגית חייבת להיות אמנות תהליכית שכוונתה להיטיב, לתקן ולשפר. התהליך הוא חלק ולפעמים הוא היצירה עצמה. האמנות האקולוגית אינה תלוית תוצר, ותמיד היא תעסוק בסוגייה סביבתית, תחקור ותגיב עליה.

אמן אקולוגי יכול להגיע ממגוון רב של אומנויות, ציור, צילום, פיסול, תיאטרון, אפילו ריקוד ועוד.

לרוב האמנים האקולוגיים בעולם יש את הידע האקולוגי לצד הידע האמנותי.

מה המסר שאת פונה איתו לקהל ושתרצי שימשיך להדהד מהריאיון הזה?

פירוש המונח ‘אקולוגיה’ הוא תורת הבית, תורת בית הגידול. מדוע, אם כך, רבים מאיתנו עושים הבחנה בין בית לבית? במה שונה הבית שבו אנחנו גרים מהבית שבו אנחנו חיים – הטבע, כדור הארץ?

עם השנים הבנתי שלא מדובר ברוע לב, אלא בחוסר תחושת שייכות, שייכות לסביבה, שייכות לטבע. לוקח שנים להבין ולהטמיע את זה, אבל מדובר בחיבור הוליסטי עמוק בין הגוף, הנפש והטבע שסביבנו. אנחנו תודעה אחת. האדם, החי, הצומח ומה שבטעות קוראים לו ‘דומם’ – כולנו ישות אחת.

פירושו של דבר, לא להסתכל על העולם בראייה לינארית, קווית, אלא בראייה מעגלית, להתחבר לתת-המודע שלנו, להתחבר אל הטבע ולחיות בהרמוניה.

לחצו כאן לקריאה על כלכלה מעגלית.

רוצים עוד?

מוזמנים לאתר של שי זכאי, בו תוכלו לקרוא על פרויקט “נחל בטון” ופרויקטים נוספים, כמו גם לרכוש את ספריה.

לשי ארכיון עשיר של צילום ושל אמנות אקולוגית וההיסטוריה של ארץ ישראל, והיא מחפשת מוסד שיוכל להכיל אותו ולהנגיש אותו לציבור. יש לכם רעיון? מעוניינים לעזור? שלחו מייל לשי בכתובת:  eco.art.center@gmail.com.

נהניתם? רוצים לדעת על תכנים חדשים שעולים למגזין וחדשות והפתעות נוספות?
הצטרפו אליי לנזיולטר (הרשמה בתחתית העמוד, או בכפתור הצהוב בתפריט הראשי).

שלכם,
אלכסנדרה