את יונת הכרתי בקורס קריאייטיב שעשינו יחד לאחרונה. זו אחת הסיבות, אגב, שאני כל כך אוהבת להגיע למסגרות חדשות, לימודים, קורסים וסדנאות, כנסים וכינוסים, מקומות עבודה מיוחדים ו”לא שגרתיים”… אלה ההזדמנויות הכי טובות לפגוש אנשים חדשים ומיוחדים.

העשייה של יונת מורכבת מהשילוש הקדוש מבחינתי: עשייה יצירתית, סביבה וקיימות וחינוך. ברור לכם שלא יכולתי לתת לה לחמוק ממני בלי ריאיון, נכון?!

יונת גרין, בת ה-40, ממעגן מיכאל למדה עיצוב מוצר בחולון. תוך כדי הלימודים היא התאהבה בעיצוב צעצועי תינוקות ומיד עם סיום לימודיה התחילה לעבוד בחברה מובילה בתחום:

“נדלקתי על זה ממש, צעצועי תינוקות זה אדיר. הסטודיו היה ממש כייפי, עם אנשים מדהימים שהפכו להיות חברים טובים. ההשראה הייתה כל הזמן סביבי, כל אחד נתן לשני מהעולם שלו וכל היום פיתחנו מוצרים.

כדי להמציא מוצר חדש, משהו שלא קיים עדיין (ובמוצרי תינוקות זה נורא קשה), צריך לעשות מחקר שוק ענק, לדבר עם אימהות, לעבוד עם המון בעלי מקצוע – פיזיותרפיסטים, מרפאות בעיסוק, קלינאי תקשורת ועוד. זה נורא מעניין. ואז מגיע שלב הפיתוח וימי הצילום. זו הייתה עבודה מדהימה מכל הבחינות (חוץ מהנסיעות).”

ספקות

“כשהייתי בהריון עם הילדה השנייה התחילו לעלות בי ספקות. הרגשתי שאני מתעסקת בשטויות. יש לי חברה מרפאה בעיסוק ועוד חברה פיזיוטרפיסטית ועוד אחת מטפלת בזקנים ואחת שהלכה ללמוד פסיכולוגיה, ומה אני עושה? מתעסקת בצעצועים? הרגשתי שאין לזה שום ערך. מילאתי מכולות במוצרים מסין שמגיעות לכל העולם, וברוסיה בכלל מחליטים שלא רוצים אותם והם הולכים לפח, מכולות שלמות של מוצרים חדשים מושמדות. שאלתי את עצמי “מה קורה פה?! איך אני הפכתי לחלק מהזיהום הנוראי הזה?”. זה לא היה ברמה של להתפטר, אבל זה הפריע לי יותר ויותר.

אחרי הלידה עברתי לעבוד מהבית וזה היה הקש ששבר את גב הגמל. סבלתי לעבוד בבית לבד והתחלתי לחפש משרות באזור.”

מחפשת משמעות ויוצרת אותה

“הבנתי שאני צריכה משהו עם משמעות ופתאום הדליק אותי חינוך, לעבוד עם בני נוער, אני לא יודעת למה. פתאום כשאת מתרחקת קצת את מבינה איזה סל כלים מטורף יש לך, כמו פיתוח מוצר וחשיבה יצירתית. בעקבות האזנה לפודקאסט של ליאור פרנקל (‘פופקורן’) הבנתי שאני לא צריכה למצוא מקום שמתעסק בפיתוח מוצר לבני נוער, אני יכולה להחליט שזה מה שאני עושה וליצור את המקום הזה בעצמי. איכשהו.

בקיבוץ יש כמה “מיזמי נעורים” שהוקמו כדי לספק לבני ובנות הנוער (כיתות ח’-יב’) מהקיבוץ מקומות תעסוקה: חנות יד שנייה, מעדנייה ונגרייה. באתי למנהלת העבודה ואמרתי שאני רוצה להקים מיזם של עיצוב מוצר. אחרי שבועיים-שלושה היא אמרה לי “אני לא יודעת אם זה מתאים לך, אבל יש את חנות היד השנייה והמנהלת עוד מעט עוזבת. חנות היד-השנייה צריכה להישאר, אבל קחי את זה למקומות שלך”.

בהתחלה זה היה נורא. לא ידעתי בכלל מה זה יד שנייה, זה אפילו קצת הגעיל אותי. ראיתי רק בגדים מול העיניים ולא הבנתי מה אני עושה פה, מה לי ולבגדים, מה לי ולנערים האלה… אין לי שום קשר לגיל הזה ומה אני עושה איתם?! לאט לאט דברים השתנו.”

אאורקה

“פתאום ראיתי את הצריכה המטורפת שיש פה, מגיעים לפה המון בגדים עם טיקטים, ערמות משיין, או מפוקס או מתמנון. גם שמלות עם טיקטים של 600 שקל ממעצבות. מין זילות לכסף. מה הבעיה להחזיר לחנות ולקבל את הכסף? למה צריך להזמין כל כך הרבה בגדי ים? כל הרגלי הצריכה האלה לא עשו לי טוב, זה לא היה לי הגיוני. הבנתי שאנחנו ניצור מחומרים קיימים, נמחזר.

חיפשתי כיוון. חשבתי לעשות יחד איתם בובות מבדים ממוחזרים. הבאתי את מכונת התפירה מהבית שלי וניסיתי ללמד אותם תפירה, אבל זה התגלה כממש קשה כשהם עייפים אחרי יום לימודים.

יום אחד חיפשנו להכין משהו ליריד בבית הספר והחלטנו להכין קלמרים. התחלנו לחפש חומרים שיהפכו לקלמר. ניסינו עם ספרים וראינו שזה נקרע, ועם מפות ועם כל מיני חומרים שהיו לנו בחנות ובעיקר בדרך לפח.

בגלל שזו חנות יד שנייה יש פה כל הזמן שקיות, בדרך כלל שקיות אשפה קרועות, והייתי מוצאת את עצמי הולכת כל הזמן לפח המיחזור איתן. ככה נולד הרעיון להכין קלמרים משקיות זבל. היום אנחנו עושים גם תיקים משקיות זבל.

בתהליך הזה הזדקק לי הרעיון שנמציא דברים חדשים, לא נחקה משהו מפינטרסט, אלא נמציא מאפס, נברא מחדש, והכל חייב להיות מחומרים קיימים.”

איך הרעיונות שלך התקבלו על ידי בני ובנות הנוער?

“בהתחלה היו התנגדויות, “איך אפשר?! איך את חושבת שזה יראה יפה?!”. לאט לאט הן (יש פה בעיקר נערות) מבינות שגם דברים שנראו להן בלתי אפשריים יכולים להיראות יפה. המחסומים והקיבעונות של המחשבה יורדים. עכשיו הן מגיעות עם רעיונות משלהן ואפילו בוחנות את השוק ומשוות מחירים כי הן גם אלה שמתמחרות את המוצרים.”

שגרה יצירתית

“העבודה של הנערים והנערות, היא בעיקר לפתח את המוצרים. זה התחיל, למשל, ממחברת עם כריכת קרטון, שעשויה מחומרים מהארכיון של הקיבוץ, והתגלגל למחברות עם כריכת בד ועם הדפסים. היו גם מחברות עם כריכה מרשתות של חלונות. כל האיורים הם של הבנות אותם אנחנו הופכות להדפסים. היצירה כמו נחל, זורמת מדבר לדבר. אחרי שעשינו מחברות, חשבנו איך אנחנו לוקחות את המחברות שלנו לשבוע הספר – יצרנו סימניות מבדים ישנים עם הדפסים של ציטוטים שאנשים מהקיבוץ בחרו. המשכנו ולקחנו את זה לנושא של יונתן גפן ומאיר שלו – הוספנו משפטים שלהם, הפעם ברקמה, כי זה התחבר לנו לשבועות. ככה זה כל הזמן בתנועה.”

בני ובנות הנוער

“יש פה נערים על הרצף האוטיסטי, יש פה נערה שלא רואה כמעט כלום, יש פה מנעד שלם ואני צריכה להתאים את העבודה לכולם. הנערה שלא רואה צריכה להרגיש שזה גם המקום שלה והיא חלק מהמוצרים האלה לא פחות מהבנות האחרות.

אני משתדלת ליצור לכל נערה את הדרך שלה. כשאני מרגישה שהיא צריכה קצת מנוחה אני אתן לה את העבודה שהיא אוהבת יותר. אם היא צריכה ראש שקט אז היא תעבוד על האוברלוק – משהו פשוט שלא מצריך מחשבה. וכשהיא צריכה אתגר, נחשוב על מוצר חדש.

איך לשלב חינוך סביבתי כערך בסיס בכל תחום ומקצוע?

יכול להיות שתכננתי עבודה מאוד ספציפית לנערה והיא תגיע עם ראש אחר לגמרי ואני צריכה לשנות את הכל, אבל תמיד יש את בנק העבודות לשלוף מתוכו: לפתח את המוצר הבא, לכתוב פוסט לעמוד האינסטגרם של החנות, לצלם, להכין הזמנות – דברים שהן רצות עליהם. כל אחת עם התהליך שלה.

חשוב לי מאוד ללמד אותן מיומנויות, לעבוד עם עץ, לקדוח, לנסר עם ג’יקסו, לשייף עם המשייפת, כל הדברים האלה… ובכלל, לבנות משהו, שתהיה להן את היכולת לבנות מדף. זו בעיניי יכולת שכל אחד צריך שיהיה לו.”

איך אפשר להשיג את היצירות שלכן?

“יש כמה חנויות שאנחנו עובדים איתן, בדרך כלל בתקופת החגים: “שמועה” – חנות פופאפ בעין ורד, “גרין קווין” בבנימינה, ועוד שתיים בירושלים, “סיפורי בתים” במודיעין, אחת בטבעון ויש גם מלא מהקיבוץ. נגיד, מחר מגיעים מ”כללית” לביקור בקיבוץ והזמינו מאיתנו מארזים. מזמינים מאיתנו לסידורי שולחנות בבר מצווה ואירועים נוספים. כל אחד שרוצה מתנה עם קצת ערך בא לפה.

זו גם התלבטות, כמה אנחנו עובדים על הזמנות. המקום הוא איפשהו בין עסק למסגרת חינוכית ותמיד יש דילמות שלי ושל השותפים שלי במסגרות האחרות, בנגרייה למשל, איפה עובר הגבול בין העסק לעשייה החינוכית. כל אחד רואה את זה אחרת.”

כיוון הזרם – אל העתיד

“אני מתה לצמצם את הבגדים במקום למינימום ולתת יותר מקום ליצירה. הייתי רוצה אפילו שבני ובנות הנוער ילמדו את מה שאנחנו עושים. אני רואה את המקום עובד בערבים, מביא קהל שלא בא לקנות בגדים או מוצרים, אלא לצרוך תוכן.”

אני מקווה שנדלקתם על יונת והעשייה שלה כמוני. אם כן, אתם מוזמנים לעקוב אחרי “השנייה” בפייסבוק ובאינסטגרם וכמובן לבקר בחנות שבקיבוץ מעגן מיכאל (“השנייה” בווייז).

אם עדיין לא הצטרפתם לניוזלטר, זה הזמן! נרשמים בטופס בתחתית העמוד או בכפתור שבתפריט הראשי וניפגש אחת לחודש עם כל מה שחדש במגזין.

שלכם,
אלכסנדרה