שלושה שבועות שבהם נעתי בין תחושות של הלם, כעס, בלבול וחוסר אונים, סטרס ובדידות שלא נגמרת… ובעיקר עשייה “על אוטומט”, המינימום שאני צריכה כדי לשרוד – ביצוע המשימות בעבודה כשכירה ובעיקר המון ניקיונות ובישולים. את מעט היצירתיות שנותרה בי סחטתי בעבודה ממנה חזרתי בכל יום מותשת, הייתי אומרת כאילו עבדתי בחקלאות (גם את זה עשיתי ליום אחד), אבל זו התשה מסוג אחר, גרועה יותר.
בשבוע האחרון התחיל להזדחל הדגדוג הזה, הרצון ליצור, לחזור לפעילות שבאה מהלב. את הבעיטה להתחיל קיבלתי כשהמעסיקה שלי הודיעה שאנחנו יורדות לחצי משרה עקב המצב. תחושת הביטחון כשכירה התחלפה שוב בהבנה שאם אין אני לי, מי לי (וגם שבמדינה מלאת הפתעות כמו שלנו, “גם וגם” חשוב לקיומנו).
אבל זה בכלל לא הנושא עליו רציתי לכתוב. ככה תהיה הכתבה הזו, מפוזרת, כיאה לתקופה.
אחד הסימנים הראשונים להתאוששות שלי היה החזרה האיטית לצריכת תוכן. הפודקאסט הראשון לו האזנתי היה של יאיר יונה, בשם “על זה”, פרק מספר 16 שעסק ב”אנחנו ואתם (ואיך להחזיר לעצמנו את השפיות בתקופה משוגעת)” ובהשראתו אני כותבת היום.
בחיפוש אחר משמעות
כל התחושות שהגיעו אחרי ששכח הכעס מסמא העיניים שהרגשתי ניתנות לסיכום תחת כותרת אחת: חוסר משמעות. תחת הכותרת הזו נמצאים חוסר האונים, הביטחון, הוודאות והשליטה… כל התחושות שבחיפוש אחריהן רבים מאיתנו יצאנו להתנדבויות השונות. כדי להרגיש חלק ממשהו גדול יותר, מקהילה, ממדינה, מעם.
כבר קרוב לעשור אני שואבת את תחושת המשמעות שלי מהעשייה החינוכית והסביבתית שלי, שייכות לקהילה של עובדי חינוך ונוער ולתנועה הסביבתית – יוצרת את העתיד הפרטי שלי והאנושי בכל הכלים שיש ברשותי.
לפני יותר משנה עזבתי את העבודה שלי כשכירה עם נוער לטובת תעסוקה שתפתח אותי בתחומים חדשים ונותרתי עם העשייה שלי במסגרת העסק והמגזין בתור באר המשמעות שלי, החינוכית והסביבתית. הרגשתי שהמלחמה לקחה את זה ממני ואני עדיין מחפשת להיאחז במשהו ולחזור לעשייה שמשמעותית עבורי.
כשגרטה טונברי, הפעילה הסביבתית השוודית, לקחה את הצד השני, לא נפגעתי. בסופו של דבר, אני עוסקת בתחום הרבה לפני שהיא התפרסמה והיא לא הנס אליו אני נושאת עיניים, אבל מה כן? עוד חתיכת משמעות אבדה. לא בגלל גרטה, אלא בגלל ההשפעה שלה על מי ששמים אותי ואת שאר הפעילים הסביבתיים תחת אותה משבצת (כנראה שכולם). בצעד חסר אחריות הפכה גרטה ברגע את הפעילים הסביבתיים והרעיון כולו תחת תדמית נישתית, פריבילגית ומנותקת – כל התפיסות שעמיתיי ואני עובדים כל כך קשה לשבור אותן.
הסביבה הטבעית היא תמיד הראשונה להיפגע במלחמות, שנייה אחרי בני האדם, אבל את מי זה מעניין בכלל כשביום אחד רוצחים באכזריות 1,400 בני אדם חפים מפשע?! אפילו לא אותי, שאת הסמינריון, עבודת הגמר שלי, בתואר הראשון עשיתי על זיהום ימי חוצה גבולות והסכסוך הישראלי פלסטיני. אז כמו כולם כנראה, גם אצלי השייכות לעם היהודי ולאזרחי מדינת ישראל ניצחה כל תחושת שייכות אחרת, אבל היא גם תרמה להבנה שחייבים להמשיך. אני לא יודעת איך תוכרע המלחמה הזו, אבל הניצחון הפרטי שלי ושלנו כעם (ולאו דווקא כמדינה) הוא ניצחון החיים על המוות. הזמן לא עצר מלכת ואנחנו נמשיך איתו, לעשות, ליצור, לחיות, וגם לדאוג לסביבה הטבעית, כי היא החיים והעתיד שלנו.
איך ממשיכים מכאן?
מתחילים מההתחלה, מחזירים את הפליאה לחיינו (ואם היא לא הייתה שם לפני ה-7 באוקטובר, זה הזמן להתחיל). הרגעים הבודדים בשבועות האחרונים שאפשרו לי לנשום, במיוחד מאז שרן גויס למילואים, היו הרגעים בהם הטבע צד את עיניי. דרורים עושים אמבטיית חול בזמן שאני ממתינה להיכנס לשיעור פילאטיס, סנוניות במחול יפיפה מחוץ לחלון בייתי ומעל לכביש בדרך לעבודה, שממית (לטאה) משקיפה עליי מהחלון, שמיים סתוויים בצבעים וצורות עוצרי נשימה, יצורים יפיפיים שוחים להם בשלווה אינסופית במים הרדודים בחוף במכמורת…
על הפליאה מהטבע והיתרונות של פליאה בכלל כתבתי כאן ואם המילים שלי יגרמו לכם לצאת לטבע או אפילו להסתכל על המתרחש סביבכם ביום יום בעיניים פקוחות, מודעות יותר, עשיתי את שלי. זה הצעד הראשון, כי עם גילוי הפלאות שממשיכים להתרחש סביבנו כאילו כלום לא קרה מגיעה ההבנה שאולי לפני ואולי אחרי השייכות שלנו לקהילה, לעם, למדינה – אנחנו חלק ממשהו אפילו יותר גדול: מהטבע, מכוכב לכת שממשיך לנוע ולספק לנו את התנאים לחיים.
צריכים עזרה לגלות את פלאי הטבע שסביבכם? תוכלו לגלות עליהם בקטגוריית “הארץ הפלאות” במגזין וגם מוזמנים לעקוב אחריי בעמוד האינסטגרם, שם אני משתדלת לשתף ביום-יום את הפלאות שבחיי.
כולי תקווה וציפייה לימים טובים יותר ושיהיו לנו רק בשורות טובות.
שלכם,
אלכסנדרה
