יום כיפור נמצא בפתח ולכל אחד הוא מסמל משהו אחר. חלק רואים בו יום של תפילה, התנערות מעוונות השנה שחלפה והתחלה חדשה. יש שרואים בו יום של עצירת השגרה וזמן חשבון נפש, ויש שפשוט נהנים מעוד יום חופש על חשבון המדינה. פוסט זה הוא פרי שיתוף פעולה שלי עם אבא שלי, והוא עוסק בחשבון נפש שלנו לגבי היחס שלנו לסביבה הטבעית והאנושית שסביבנו (פעמים רבות שני התחומים האלה הם אחד), בהתבסס על מקורות היהדות.

אבל שניה לפני, אני רוצה לספר לכם קצת על אבא שלי ועליי. אבא שלי הוא אדם דתי, הוא גדל והתחנך לציונות הדתית, הוא חובש כיפה, שומר מצוות, מורה למקצועות תורניים (תנ”ך, תושב”ע – תורה שבעל פה וכו’) וחי אורח חיים דתי לכל דבר. לאבא שלי נולדו שני ילדים, אחי ואני, שנינו למדנו מכיתה א’ ועד יב’ בבתי ספר דתיים, אבל בחרנו באורח חיים אחר, שונה מאוד ומנוגד לאורח החיים של אבא.

אני חושבת שכאן מתחיל הקסם. בזכות היותו אדם טוב לפני הכל, אבל גם אדם חכם מאוד, בעל תבונה שמאפשרת לו לשמוע דעות ולהיפתח לנושאים גם כשהוא לא מסכים איתם, נוצר חיבור מיוחד ודיון מעניין.

פניתי אליו בבקשה לכתוב פוסט אורח שיפנה לקוראים שלי דרך ערכי היהדות ויחבר אותם בחזרה אל הטבע, אל הסביבה ואל החשיבות לשמור עליהם.

אבא שלי, אמנון שלומי, הוא מורה, סופר וחוקר, בעל תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי ותואר שני ביהדות ומחשבת ישראל. הוא כתב, ערך ותרם לספרים ומאמרים רבים בתחום היהדות בכלל ויהדות תימן בפרט. הוא פעיל חברתית, ומשמש כיו”ר בית הכנסת ‘אהל משה’ בנתניה, עוסק בצדקה (הוא בטוח לא יאהב שאני מספרת את זה) ותמיד, אבל תמיד ער ומתחשב בסביבה שלו.

“מלאו את הארץ וכבשוה… הנה נתתי לכם”

לפחות על פי אחת מהמסורות היהודיות העולם נברא בסוף חודש אלול (כ”ה באלול) ונשלמה ברייתו ביום הראשון בשנה. בימים אלה שמראש השנה ועד היום האחרון של סוכות נידונים כל יצורי העולם (בני אדם ובעלי חיים) לחיים ולמוות וגם איכות חייהם נקבעת עד תחילת השנה הבאה. האדם נידון על מעשיו ומחדליו ונדרש לתיקון המעשים, כדי שיימחל לו על שעיוות ותינתן לו חנינה וזכות לחיות שנה נוספת.

עם השלמת הבריאה נאמר “ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם… אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה. ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ… הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי זורע זרע, לכם יהיה לאכלה… ולכל עוף השמיים ולכל רומש על הארץ, אשר בו נפש חיה…” (בראשית א, 27-30). בעקבות פסוקים אלה כתב הרמב”ן (ר’ משה בן נחמן) “נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים ובכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחושת וכיוצא בזה…” (שם פסוק 29).

במילים אחרות, ניתנה לאדם הרשות לנצל את כל הקיים בטבע: בעלי חיים, צמחים ומחצבים לטובת האנושות. עם זאת, האמנם מותר לאדם לעשות זאת ללא הגבלה, או שמא הוא נדרש לעשות זאת תוך הפעלת שיקול דעת ותוך שמירה על משאבי הטבע?

לחצו כאן לקריאה על האוברדרפט שלנו בבנק של כדור הארץ.

קיימות – “לעבדה ולשמרה”

קיימות (באנגלית: Sustainability) במובנה הרחב היא היכולת להמשיך לקיים תהליך או מצב לאורך זמן. באקולוגיה, מערכת בת קיימא היא מערכת שהמגוון הביולוגי שלה ופוריותה נשמרים לאורך זמן. בשביל בני האדם, קיימות היא הפוטנציאל לחיים של רווחה בטווח הרחוק, מבחינה סביבתית, כלכלית וחברתית. מערכות אקולוגיות וסביבות בריאות מספקות סחורות ושירותים חיוניים לבני האדם וליצורים חיים אחרים. מתוך ויקיפדיה.

במדרש על הפסוק “ראה את מעשה האלהים, כי מי יוכל לתקן את אשר עיוותו” (קהלת ז, 17). “בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הם, וכל מה שבראתי – בראתי בשבילך. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך” (קהלת רבה, פרשה ז, א[יג]).

עיקרון זה עולה גם מסיפור גן עדן, שם נאמר “ויקח ה’ אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה” (בראשית ב, 15). מסתבר שאפילו במקום המושלם ביותר יש צורך בטיפוח ובשמירה על הקיים לבל יושחת.

השמירה על איכות הסביבה נוגעת לתחומים רבים ומתפרטת לאין סוף פרטים. כמו במקומות רבים בתורה נמסרים ראשי פרקים ומהם אנו מקישים ולמדים לגבי כל השאר.

ראיית הסביבה הקרובה וביטחונה

האדם נדרש לשמור על סביבה בטוחה, כדי שלא יפגע, אפילו מבלי להתכוון, בעצמו או בזולתו ולכן הוא מצווה “כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי ייפול הנופל ממנו” (דברים כב, 8).

שמירה על היגיינה

כך נדרשים הלוחמים להקפיד על ניקיון המחנה “כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע… ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. ויתד תהיה לך על אזנך, והיה בשבתך חוץ וחפרת בה, ושבת וכיסית את צאתך” (דברים כג, 10-14).

דרכם של לוחמים ויושבי מקומות ארעיים לזלזל בכללי ההיגיינה – דבר העלול לגרום מחלות ומוות. משום כך הם מצווים לייחד מקום מחוץ למחנה כדי להיפנות שם ובנוסף עליהם לחפור ולכסות את צואתם.

זה אולי נשמע כמו נושא ישן ולא רלוונטי, אבל מספיק ללכת הצידה בחוף הים, בשמורת הטבע או בכל אזור טבעי אחר, אל מאחורי השיח או הדיונה ולראות במתחולל שם כדי להבין שהוא רלוונטי מתמיד.

ואם כבר בהיגיינה עסקינן, מוזמנים, ובעיקר מוזמנות, להיכנס לפוסט הזה ולקרוא על היגיינה אקולוגית ותחתוני המחזור של חברת מודי בודי.

איסור השחתת עצי פרי

“כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתפסה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור…” (דברים כ, 19-20).

לא רק על חיי אדם יש לחוס, אלא קיים איסור לפגוע בצומח, המעניק חיים לבני אדם – כל זמן שיש אפשרות להימנע מכך.

היום, עם ההבנה והידע שיש על חשיבות עצים וצמחייה שמאפשרים את התנאים לחיי אדם על כוכב הלכת הזה (הרבה מעבר לספק מזון), ניתן להסיק ולהרחיב את האיסור להשחתת כל עץ או צומח.

לקריאה על קטיף וליקוט פרחי וצמחי בר לחצו כאן.

שילוח הקן

“כי ייקרא קן ציפור לפניך… שלח תשלח אם האם ואת הבנים תיקח לך” (דברים כב, 7).

גם בשעה שנופלת הזדמנות לאדם ללכוד מעופות הבר, מביציהם או מגוזליהם מותר לו לקחת את הביצים או את הגוזלים, אך מוטלת עליו החובה לשחרר את האם. הסיבה לציווי זה אינה מטעמי רחמים, אלא מתוך רצון לאפשר רבייה מתמשכת של אותם עופות, שאם ייקח את האם ואת הבנים הוא עלול להכחיד את קיומו של אותו המין והתוצאה תהיה הפסד של האנושות. ובלשונו של הספורנו “יש איזה גמילות חסד להמון, שלא להשחית עופות השדה שהם הפקר…” (שם, פסוק 7).

שמירה על הסביבה בסיפורי הרב קוק

מספרים שהרב קוק היה מזדעזע כשהיה רואה שקוטפים עשב או פרח. כשראה מעשה כזה אמר “האמן תאמין לי שמימי נזהרתי בלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח”, כי “אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה האומר לו גדל! כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת סוד. כל בריה אומרת שירה”.

ועוד אמר הרב קוק, שיש ערך לכל דבר הנטוע בארץ. מה שנוטעים היום – מחיה את הארץ. הוא הדגים זאת באמצעות ארבעת המינים שנוטלים בחג הסוכות, שהם סמל לפירות הארץ. את הערבה נוטלים בכדי ללמד אותנו שגם לאילן סרק (שלא מניב פרי) יש ערך.

(מתוך ‘מלאכים כבני אדם’ עמ’ 239-240)

לסיכום, מי שיתייחס אל המצוות המופיעות בתורה פשוטו כמשמעו יכול להגיד שמדובר בסיטואציות מוגדרות, אך לא זו דרך היהדות. היהדות לוקחת את האירועים שמתוארים בכתוב ומסיקה מהם למציאות הרחבה על כל היבטיה. במצב כזה אפשר בקלות להבחין ברעיון הקיימות שמהדהד שוב ושוב במקורות, הרבה לפני שהייתה קיימת הבנה רחבה ועמוקה של תהליכים והשלכות של מעשה האדם, כגון שינויי אקלים והתדלדלות משאבים (לדוגמה, התדלדלות הדגים בים).

עם הידע שיש בידנו היום והערכים בבסיס היהדות, זו היא מצווה לכל דבר להיות ערניים להשלכות הנקודתיות והרחבות של המעשים שלנו ולעשות כל שביכולתנו כדי למזער את הנזקים של השימוש שלנו במה שהוענק לנו על ידי כוח עליון שבריאתו היא בצלמו ובדמותו.

אהבתם את הפוסט? הירשמו לניוזלטר (בכפתור הצהוב בתפריט הראשי או בתחתית העמוד) וניפגש אחת לחודש בתיבת המייל שלכם עם כל מה שחדש במגזין.

שלכם,
אלכסנדרה