יש לי בעיה עם המושג “משבר האקלים”. מי קבע שיש משבר? מתי המשבר הזה התחיל? אילו נתונים מדעיים מגבים את השימוש במילה ‘משבר’? למה פתאום עכשיו יש משבר ולפני שלושים שנה לא היה משבר? מה קרה? מלחמת רוסיה-אוקראינה? קורונה? מה גרם למשבר? איפה חל המשבר? משבר הוא משהו שיוצא משליטה ומאבד כיוון באופן קיצוני.
השימוש במושג “משבר האקלים” משרת אינטרסים של מי שמעוניין שננקוט בצעדים קיצוניים ולא מחושבים מתוך תחושת דחיפות. מה אם יתברר שמה שאנחנו עושים עכשיו לא בסדר? על אחריותנו הדור הבא שיסבול מהחלטות לא שקולות שלנו.

הכירו את סמיון פולינוב. הכרנו בכנס פורום רשויות החוף שהתקיים לאחרונה (2022). סמיון הוא דוקטור לגיאולוגיה ימית* ומומחה בתחום שיטות מיפוי פעילות אנושית בים.

השיחה עם סמיון התחילה בכנס ולמעשה לא הסתיימה עד עצם היום הזה. המשכנו אותה בריאיון מוקלט בזום לצורך כתיבת כתבה זו, אבל הנושאים שעלו עוררו את תאבוני והעלו כל כך הרבה שאלות שהשיחה המשיכה גם בטלפון. הריאיון הבא הוא זיקוק הדברים שעלו בכל אותן השיחות.

*גאולוגיה ימית היא מדע העוסק בחקר קרקעית הים ורצועות החוף.

הסלעים לוחשים: “תפסיקו לשמור על הסביבה, כדור הארץ לא בסכנה!”

איך הגעת ללמוד את התחום?

כשהתחלתי כיתה א’, עוד ברוסיה, גיליתי שיש לי גישה טובה מאוד לגיאוגרפיה. זה התבטא בכך שהכרתי את הצורה של כל המדינות בעולם. יכולתי לצייר ולזהות כל מדינה מגיל 7.

בגיל 15 עליתי לישראל. אני גם ספורטאי (כדורעף), ולכן התלבטתי בין לימודי ספורט ללימודי גיאוגרפיה, אבל אחרי הצבא בחרתי בגיאוגרפיה. סיימתי תואר ראשון באוניברסיטת חיפה עם התמחות בחישה מרחוק ו-GIS (תמונות לוויין ורחפן).

אחרי התואר השני עבדתי על מסמך שעוסק בתוכנית לניהול המרחב הימי של ישראל. כך נחשפתי לראשונה למרחב הימי של ישראל, ששטחו שווה לשטחה היבשתי של המדינה. לאחר מכן, עבדתי שלוש שנים בבניית נמל המפרץ. במסגרת העבודה, ביליתי המון שעות בים במיפוי קרקעית הים, מדידות של טמפרטורות, גאות ושפל ועוד. כך יצא שעסקתי גם בתחום המדיניות בים וגם בתחום הפרקטי של מחקר ימי.

הניסיון הזה הביא אותי להבנה שאני רוצה להמשיך לחקור את המרחב הימי. לכן בדוקטורט חקרתי את זיהום הים על ידי האדם בדגש על ספינות.

על המלחמה בשינויי האקלים וועידת האקלים בשארם א-שייח

אני לא מבין את הקונספט הזה של כנסים מפוארים שצורכים המון אנרגיה ועושים בעיקר הרבה רעש. רעש טוב כדי לקדם אגנ’דה מסוימת. נגיד הצלחנו לקדם את האג’נדה – מה אנחנו רוצים שיקרה תוך חמש שנים?

(אני:) שינוי באורח החיים של האנשים הפרטיים, הנעה של האנשים הפרטיים לדרוש ממקבלי ההחלטות להתחיל לפעול בנושא.

שידרשו מה?

(אני:) לכוון יותר תקציבים…

אם רוצים לקדם משהו, צריך להבין איך לעשות את זה. בשביל להבין צריך לחקור את זה.

(אני:) אבל זו ביצה ותרנגולת. כל עוד הציבור מרגיש שהאיום הכי גדול עליו הוא האיום הבטחוני וכל הנושא של משבר האקלים ושינויי האקלים, פסולת ושאר נושאי הסביבה פחות חשובים, הם סתם קפריזה – אז יש פה איזשהו מעגל. במצב כזה גם מקבלי ההחלטות נבחרים על פי השיקול הבטחוני ואין להם שום תמריץ להשקיע בנושאי סביבה.

ראיתי פיגועים, ראיתי ירי, הייתי בצבא וראיתי אנשים שרוצים להרוג אותנו. ראיתי. יש לי את החוויות האישיות שלי, שאף אחד לא סיפר לי. איפה משבר האקלים? מול מי עליי להילחם? למה לי לקום ולהשקיע את האנרגיה שלי במשבר האקלים? מי זה?

אם אנחנו רוצים לטפל במשהו, אנחנו צריכים קודם להבין במה אנחנו מטפלים. ‘אקלים‘ הוא מושג כללי מאוד. אקלים פירושו קלימטולוגיה, מושג שכולל בתוכו גשם, טמפרטורות, קשר אטמוספירה-ים ועוד. לכל תחום כזה יש חוקרים שעוסקים רק בו.

(אני:) אין פה אויב קונקרטי שאפשר להסתכל ולדעת שנלחמים נגדו.

נכון. לכן “אהלן חברה, בואו כולנו נתנפל בלי להבין מה המשימה, מה היעד, מה השיטות, מה הדרכים.” אנחנו רצים לקבוע מדיניות עוד לפני שאנחנו מבינים מה הבעיה.

בכנס שבו נפגשנו, אם היית שואלת כל אחד בכמה עלה מפלס הים – היית שומעת מספר שונה מכל אחד. אלו האנשים שצריכים לקבוע מדיניות בנושא.

משבר הידע

למשל, אין דוחות חודשיים שמתעדים מה קרה בחודש האחרון למפלס הים. בארץ יש 7-10 מכשירים שמודדים את מפלס הים. שניים-שלושה מתוכם שייכים לחברות פרטיות שעורכות מדידות בים לצרכים הנדסיים של בניה. הם צריכים את המכשור הכי מדויק, כי כל סנטימטר בגובה המים חשוב עבורם. הם משקיעים משאבים גדולים מאוד בכך, אבל הם לא משתפים את המידע עם אף אחד.

שאר המכשירים שייכים למרכז למיפוי ישראל וגופים מדיניים נוספים. אלו גופים מורכבים וכבדים, ללא כל עניין רווחי להיות יעילים. מבחינתם, העיקר שהמכשיר עובד, זה מספיק.

99% מהאנשים שאני שואל, שעוסקים בשינויי האקלים, לא יודעים איך נראה מפלס הים בישראל במאה השנים האחרונות. איך מודדים את מפלס הים? האם היום מודדים כמו שמדדו לפני עשר שנים? האם איך שמודדים היום דומה לאיך שמדדו לפני 150 שנה? האם זה תקין לחבר את הנתונים האלו ולהשוות ביניהם? האם אנחנו יכולים להסיק משהו לגבי ההשוואה הזו במגמת הזמן?

אבל אם תשאלי את אותם האנשים שאלה על מדיניות – ברק בעיניים! מיד יש להם תוכנית עבודה! במה אתם רוצים לטפל?! האם אתם יודעים שהבעיה העיקרית היא בכלל לא השינוי במפלס פני הים, אלא שינוי במשטר הסערות בארץ? בארץ הסערות הפכו קיצוניות יותר, עוצמתיות, הגלים קצרים יותר. וגם זה עדיין בגדר “ככל הנראה”, כי אין מספיק נתונים. אין מספיק תקציב למחקר, לתשתיות שימדדו את הנתונים הללו.

כשאנחנו קוראים מאמר, אנחנו לא קוראים כל משפט, אנחנו קוראים בעיקר את הכותרות. הכותרות האלה זועקות “עלייה חדה בקיצוניות סערות”. אבל כשמסתכלים על שיטות המחקר מגלים, שלצורך המחקר, נעשה שימוש בבסיס נתונים של תחנות מטאורולוגיות בין השנים 2013-2015. התוצאות האלו רלוונטיות כמובן רק לשנים שבהן הן נמדדו.

זיהום ים

במסגרת מחקר הדוקטורט שלי, גיליתי שכשעורכים מדידה של הידרוקרבונים (פחממנים – תרכובות פחמן ומימן, בדומה לתרכובת הנפט) בעמודת המים, 50% מהמולקולות הן תוצאה של פעילות האדם ו-50% מהמולקולות נפלטות באופן טבעי מקרקעית הים.

גוף האדם למשל, במצב תקין, יודע להתמודד עם הרעלים שמגיעים אליו בשגרה מהסביבה ונוצרים מתהליכים פיזיולוגיים שמתרחשים בתוכו. הוא מפרק אותם ומפריש אותם החוצה. כשהרעלים האלו מגיעים באירועים עוצמתיים מאוד, האזורים בגוף שאמורים להתמודד עם הרעלים נפגעים וזמן השיקום הוא ארוך מאוד (אם אפשרי בכלל).

הים התיכון – מכונה מורכבת ומשומנת

זה ההבדל בין אירוע של תאונה של מיכלית נפט (או קונדנסט, תוצר של הפקת גז טבעי) בים לעומת דליפה מתונה מצינור שמוביל אותו ליבשה.

אגב, אותם אזורים שפולטים את הפחממנים באופן טבעי בקרקעית הים, עשירים בחיים סביבם. המינרלים האלו הם מקור המזון ליצורים אלו, שחיים במעמקי הים, מחוץ לאזור חדירת קרני השמש ולכן אינם מבצעים פוטוסינתזה. זהו תהליך שהוא חלק מהמערכות האקולוגיות הימיות ולכן הן יודעות להתמודד איתו.

כל תרומה למערכת הימית ממקור אנושי – היא תרומה מזהמת. ככל שהתרומה הזו גדלה, כך גדל הנזק הצפוי מאותו אירוע.

אוניות עברייניות

מתוך החלק של הפחממנים תוצרת האדם, מחצית היא תוצר של פעילות מכוונת של אוניות ששופכות חומר לים.

דמייני שאת נוהגת ברכב באמצע כביש הערבה. אין אף אחד בסביבה, אין פיקוח. לכן כשסיימת את המסטיק שלך זרקת אותו מהחלון ויצאת בלי עונש.

זו, פחות או יותר, התפיסה בים. אוניות שמובילות סחורות הן האוניות שגורמות לזיהום כרוני.

הקפטנים שעושים את המסעות האלו בים באופן קבוע מכירים את האזורים שבהם “מותר” לשטוף את הסיפון, לשטוף את חדר המנוע, מותר להיפתר מעודפים שיש על האונייה וכוללים לרוב תרכובות של נפט. אזורים אלו חווים אירועים שאף אחד לא יודע עליהם ומתים מבחינה אקולוגית בעקבות כך. בחודש אוקטובר מצאתי שלושה זיהומים של כ-30 קילומטר אורך מאוניות, שאף אחד לא יודע עליהם, חוץ ממני, כי חיפשתי.

המשרד להגנת הסביבה הוא שאחראי על אכיפת הנושא. הבעיה היא שלמשרד להגנת הסביבה אין את המשאבים, הן מבחינת כוח אדם והן מבחינה משפטית. אני אגיד לך גם למה: כי התפיסה היא שזה לא משפיע על חיי היום-יום שלנו כאן ועכשיו ולכן זה לא מעניין.

(אני:) וזה כן?

לא באופן ישיר, אבל:

הים הוא הקולט העיקרי של פחמן דו-חמצני (CO₂) מהאטמוספירה. בדומה לעור שלנו, אם השכבה העליונה של הים נפגעת, נפגע המעבר של הפחמן הדו-חמצני. מולקולות הנפט צמיגיות וקלות ממולקולות המים לכן הן צפות. כתוצאה מאותם אירועי זיהום, הים מתכסה בשכבה דקיקה של נפט. השכבה הזו פוגעת בתהליכים ביולוגיים וכימיים בפני המים ולכן ביכולת של הים לקלוט CO₂. רוצים לטפל בנושא האקלים בישראל? אני הייתי דואג לכך שלים תהיה יותר אפשרות לקלוט את ה- CO₂.

זיהום מאוניות, למשל, זה משהו שיש לנו יכולת השפעה עליו וטיפול בו. זה הרבה יותר ישים ויעיל מלהחליט שאנחנו נלחמים במושג כללי ומעורפל כמו ‘שינויי האקלים’.

הפתרון של סמיון – לשים את הכוח בידיים שלכם

הטכנולוגיה כיום מאפשרת לכל אדם להסתכל על כל כדור הארץ בלי לצאת מהבית. על ידי התבוננות מלמעלה, באמצעות לוויינים, אנחנו יכולים לדעת בצורה הטובה ביותר מה קורה מהצד השני של העולם ועד חצר הבית שלנו. בדרך זו לאזרח הפשוט יש את הכוח לבחון ולהתריע על מה שקורה, להביא את הנושא לידיעת הציבור, לדווח לרשויות וכך להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות להעביר תקציבים לטיפול בנושא.

אין צורך לחכות לדיווח בתקשורת או לדעת המומחה התורן. כל שאתם צריכים לעשות זה לפתוח את תמונות הלוויין במחשב שלכם. למשל, רוצים לדעת אם האסדה מזהמת את מי הים? אתם יכולים לבדוק בעצמכם!

מה התוכנית?

אני שואף לשפר את המודעות והאחריות האישית של כל אדם. לעודד אותו לחפש עובדות ולא להתבסס על פוסטים ברשתות החברתיות. לתת להמונים את הכלים להיות עצמאיים ומשפיעים באופן הכי פרקטי.

כרגע, אני עושה זאת באופן אישי. כל מי שמעוניין, מוזמן לפנות אליי במייל ואלמד אותו את כל הכלים שהוא צריך.

בנוסף, חקרתי קצת איך עושים שינויים רחבים, למשל בתרבות הצרכנית, ואת השינויים האלה עושים דרך הדור הצעיר, הילדים. כשילדים עושים את זה לא ניתן להשתיק אותם, הם יכולים לעשות שינוי ענק. לכן אני מקווה להקים תוכנית לבני נוער עם אוריינטציה טכנולוגית, בה אני אלמד אותם את השיטות והטכנולוגיות.

סקרנים? מוזמנים לפנות לסמיון פולינוב בכתובת האימייל: semion.polinov@gmail.com

מילות סיכום

תסתקרנו, תחקרו. ככל שנהיה סקרנים יותר, נשכיל יותר, המודעות שלנו תעלה ותאפשר לנו חיים של בריאות ורווחה, במינימום נזק לסביבה.

אהבתם את הכתבה? הצטרפו לניוזלטר בתחתית העמוד או בכפתור בתפריט הראשי וניפגש אחת לחודש בתיבת המייל שלכם עם כל מה שחדש במגזין.

שלכם,
אלכסנדרה